ציטוט:
האם האצבעות מגבילות את המוח - או שמא להפך ?
האם אתה מציג פן סטרוקטוראליסטי, ובהשאלה,
חשיבתנו מוגבלת לאוצר המילים שלנו ?
אצבוע מגביל את המוח? את החלק היצירתי שבו כן.
כשהאילתור נעשה אינסטינקטיבי, אז הוא לא מאוד מאולתר. הוא אפילו די צפוי.
למען האמת אני בטוח שכולם יכולים להזדהות עם הקביעה שהמון נגנים נשמעים מאוד צפויים.
.[/quote]
אני חושב שאחת המהויות בחיים היא שמירה על גמישות מחשבתית, ובהקשר כאן -
יכולת אילתור.
מרגע ש'אילתור' הופך לשבלונה ולטבע שני, שנינו מסכימים שהוא כבר לא אילתור,
וזה מתרחב מעבר לאיצבוע לכל מיני וריאציות וכיו"ב.
ה'בעיה' [ אם ננסה לתחום אותה ] היא כיצד לשמור על 'ראש פתוח', תפיסה נקייה,
גישה בלתי משוחדת וכד' - הכל בכפוף לשנים של
התמקצעות שבלונית בתרגולים וחזרות.
יש תיאוריות באמנות על שימוש במוח השמאלי לטובת רעננות שכזו, יש בכלל המון תיאוריות
על התבניות שבמוח ושבירתן, אשליות הקביעות ופרסקפטיבות [ וזיבי, כמובן ].
בסופו של דבר, אצל מבצעים מקצוענים בנגינה, נותר מרווח דק יחסית לוירטואוזיות בביצוע,
שזה מערב גם אינטרפטאציה וגם יכולות וגם בטחון, רוצה לומר, כשמאזינים וצופים בסינגולדה
לא רק בהופעה אלא גם מעבר, אפשר להתרשם מהמקצוענות שלו - אני רואה בו מעין
כל-יכול בתחום.
לדעתי, כשהיכולת המקצועית גבוהה [ מאוד ] המבצע נוטל חירות אמנותית ומעיז 'לפרש'
גם יוצרים היסטוריים גדולי עולם.
הדג מתאר מצב של התמקצעות-באילתור, אני רואה בזה התמקצעות גרידא שמצירה עוד
את המרווח ל'אילתור' או רעננות, צריך להגדיר קודם את המושגים, מהו אילתור ומתי וכו'.
ייתכן ואותו 'מרווח צר' הנו התפוקה הש' הפ', כלומר, הטיוב אצל המקצוען-הרענן הוא ננומטרי,
כמו שרמקול ב 200 אינו בהכרח טוב פי שתיים מרמקול ב100 - ובמקביל נדרש מאזין מנוסה.
אילתורים ושאר שבירות-חוקים באמנות ככלל מגיעים בעיני אחרי סופר-מקצוענות, בכל מקרה,
ופוקדים אם פוקדים את מי שנותר אמן רגשי ולא טכנאי מונוטוני.
