Chopin, Liszt, Ravel - בנג'מין גרוסונור
לעתים רחוקות מאד יוצא לנו לשמוע נגנים צעירים, עולים לנגן ולהרשים כפי שהרשים אותי זה האחרון..
Chopin, Liszt, Ravelפסנתרנים יש בשפע ואת דור הזהב, או את ה"דינוזאורים" איך שאני אוהב לכנות אותם, עוד אף אחד לא ממש "מנצח".
מנצח הכוונה, ב"משחק" השוואות הביצועים. גם אם מפעם לפעם אחד מהם (מהצעירים) "יוצא מורווח", זה לא ממש
אומר משהו.
אלו ששומעים בעיקר מוסיקה קלאסית, מבינים ובוחרים לא פעם בעזרת השוואת ביצועים, באלו שהם מתחברים
אליו\אליהם הכי. אם לליריות, אם לטכניקה, אם למוסיקאליות או אם לדברים אחרים שמרגשים אותם באותו הפסנתרן,
או הנגן בכללי.
החברה הצעירים שצצים מידי פעם תחת ידי הלייבלים הגדולים והקטנים, שמוציאים לאור - יצירות בביצועיהם, טובים
ללא ספק. אך עם מגבלות. שאין מנוס, ברורים בדרך כלל למאזין המנוסה. הרגשות העמוקים שיש בחלקן הגדול של
היצירות, עוברות באילוץ, בעזרת טכניקה כמובן שהוא הנשק של הדור הצעיר. אותם הם מבינים כמובן, שיש חובה
להפיק כדי להיחשב ואילו לרגע. אך בהיותם חסרי בגרות פיסית ומנטאלית, לא חוו את אותם הרגשות הללו בעצמם.
בשל כך, הם לעיתים קרובות נשמעים קצת בוסריים, למרות מצוינותם ברזיי הפרקטיקה, ללא ספק.
אותם פסנתרנים, כנרים וכדומה, יכולים להיות מרשימים מאד ולהפיק יופי של ביצוע ליצירה כזו או אחרת,
אך את האקסטרה מייל שלנגן ותיק ומנוסה יש.. הם - עדיין חסרים. זה כאמור, הכללה.. ודי קולוסאלית אם להגיד את
האמת, כי למרות כל זאת, נוכל פה ושם למצוא ניצוצות מדהימים ואמיתיים, בכוכבים חדשים שצצים ולעתים קרובות
טסים תחת הרדאר לצערי.
הפעם, ילד, בן 19.. שהוציא את אלבום הבכורה שלו בלייבל ענק כ DECCA – בנג'מין גרוסונור.
נולד למשפחה גדולה ולו עוד ארבעה אחים שכולם מנגנים. אביו מורה לדרמה ואמו, לפסנתר.
בנג'מין התחיל את לימודי המוסיקה שלו בגיל שש והוא בחר בפסנתר, מפני שלטענתו הוא המוכר והטבעי ביותר
מבחינתו. מאז ועד היום, השכלתו לא אבדה וכיום הוא אחד הפסנתרנים שהדהימו אותי בצורה המטורפת ביותר שאני
זוכר אי פעם (באופן יחסי כמובן). הבחור הזה פשוט מהמם בצורה שגרמה לי השתאות אדירה. הארטיקולציה,
הטכניקה, הרגש המאופק, עבודת הפדל הנכונה, הפיסוק והרגש שלו על הקלידים שעוברים בצורה כמעט מושלמת.
הוספתי לכל זה את גילו הצעיר וישבני לא זז מילימטר מחתיכת העור בקדמת הכורסה. פנומנאלי.
כבר שהיה צעיר מאד כאשר ניגן מול קהל, הצליח להדהים בכל פעם את הסובבים לו. הכישרון היה מעל כל יכולת טכנית
כזו ואחרת ואפילו בתור ילד קטן ושמנמן מול הפסנתר, הצליח להציג אינטרפרטציה בוגרת ואחראית מאד ליצירות שבחר
לנגן. גם היום, בגיל 19, כאשר שומעים אותו מנגן את היצירות באלבום שהוציא תחת ידי DECCA, הבגרות המנטאלית
ניכרת מאד ובהפתעה גמורה כמובן לגילו הצעיר כאמור.
בנג'מין בחר לנגן תכנית מדהימה ביופייה לפסנתר סולו. מן מעבר רוחני ואף אומנותי בין שופן לבין ראוול, כאשר באמצע
כחוט מקשר, הוא מנגן את ליסט. בעצם מה שהפסנתרן הצעיר עשה כאן הוא חיבור בקפיצות בין הגישה הרומנטית
הקודרת של שופן לבין האבסטרקטיות או האימפרסיוניזם של ראוול דרך מקפצה אדירה שמהווה ליסט עצמו. כמו ליסט
שהיה אחד הפסנתרנים המיוחדים והמעוררים ביותר באולמות הקונצרטים כך גם גרוסונור. אצבעותיו מרחפות על
הקלידים בשופן, אך בסאב טקסט הוא מצליח "לרשום בפחם" לא פחות, את כל הרומנטיות הקודרת ששופן כתב אי
פעם תחת תוויו. האקורדים הגדולים של ליסט או ראוול נשמעים כרעמים, בעלי הפרדה נהדרת של טכניקה מופלאה
ורעננה.
בנג'מין אינו נשמע כלל כמו אחד הצעירים המנגנים באלבומים שצצים לבקרים תחת הלייבלים הגדולים או הקטנים,
אלא הוא מנצנץ וזוהר באור יקרות אחר לחלוטין. גישה חושבת, אחראית, בוגרת, עם אמירה, עם שכבות של כישרון שלא
יבישו גם את ה"דינוזאורים" מדור הזהב.
באלבום המדובר, בנג'ימין מנגן יצירות שמהוות פלטת צבעים אדירת מימדים. בשופן הוא מצא דרך לשכך את ארבעת
הסקרצו האדירים בשלושה נוקטורנים מדהימים לא פחות. כך הוא מתעתע בנו בין לבין ומדגיש את הייחודיות שלו ואת
היכולת המנטאלית- להישאר זקוף ומאוזן בין שני דרכים כה שונות להעביר רגש. זאת בעזרת הקלידים והתווים של מלחין
כמו שופן.
כאמור, בין שופן לבין ראוול מבחינת בנג'מין לפחות ואיך שהוא רואה את הדברים, נמצא ליסט. אך גם פה הפסנתרן
הצעיר בחר בדרך אלגנטית למעבר. הוא מנגן מייד אחרי לחני שופן הברורים, שיר של המלחין שעיבד ליסט, כך הוא
בעצם עובר או מחליק יותר נכון, בין המלחינים הללו ועובר הלאה. הוא ממשיך לנגן כמה יצירות קטנות מאת ליסט ועובר
לראוול כמובן. המעברים החלקים מהדהדים כמעט כמו נגינתו של הפסנתרן. הבחירות, הארטיקולציה שכל קטע וכל
מלחין מקבל תחת אצבעותיו של בנג'מין גורמים לך לחשוב ולא רק להקשיב. זוהי ללא ספק תרומה אדירה ואני צופה
קרירה מזהירה לבחור. ראוול מנוגן בצורה מזעזעת, במובן הטוב של המילה ובנג'מין חותם את האלבום הראשון המיוחד
כל כך הזה בתשואות רבות, עד כדי שמצאתי את עצמי מרים ידיים לאוויר. הוא פנומנאל.
אני ללא ספק הייתי מסתובב למשמע ה VOICE שלו!
סרטון -
http://www.amazon.com/gp/mpd/permalink/mKQFKU8KII7E2/ref=ent_fb_linkאביעד