הסיפור שלנו מתחיל כמה ימים אחורה, שביקרתי אצל חברי בתו השמיני.
שם אני אוסף מידי כמה ימים מוסיקה לרב. לאחר דין ודברים, קשקושים בננו ושמיעת מוסיקה יחד.
הוא שואל באדישות אם אני בא "לעזור" לו בשלישי וברביעי הקרובים (?). הרמת גבה ופתיחת פה לשאלה...
"יש קונצרט השבוע כן?!" הוא משרבב. הנהנתי לכן באותו הרגע, מבלי להבין לאן אני נכנס בכלל.
כמה שניות של שקט שבהן אני אוסף את הדיסקים שהיו על הדלפק והוצאתי בעודי ראשי תקוע בתיק "מה מנגנים?"
הוא מצידו לא זכר בדיוק- טוב נו, מבוגר קצת הברנש. רק זכר שיש ושצריך לגשת למכור דיסקים כהרגלו בקודש.
אמר.. "דביוסי.. וראוול כנראה.. אבל מגיעה צ'לנית מחו"ל.. נו.. {מגרד פדחת}.."
אני פוער עיניים למשמע מילת הקסם – "צ'לנית" (אחד הדימויים החזקים שיש בפנטזיות שלי) וממתין כמו מטורף
שיוציא כבר את המילים מהפה.. "סול .. סול משהו.. לא זוכר.. נו תסתכל בתוכנייה" הוא אומר לי בחוסר בטחון או ידיעה
מוחלטת. אני שכבר ידעתי, הבנתי, ניחשתי על פי ה"סול" את ההמשך.. יריתי לעברו – "סול גאבאטה??"
"כן. זו..אז אתה בא?" חיוך ענקי התפשט על פני שלא השאיר לו שום צל של ספק שאני שם והרבה לפניו.
ממתין על המדרגות עוד מהצהריים.. "נראה לך שלא??? אני חצי צועק לעברו!"
יום שלישי השעה 19:00.. ואני עולה ברגל מפתח הבית, אל אולם האודיטוריום- שבמרכז הכרמל חיפה.
פוגש את ידידי יצחק, שמגלגל עגלה ועליה קרטונים לבנים מלאים בדיסקים. מחבק, לוחץ יד, לוקח את אחת הקופסאות
תחת ידי- כדי להקל עליו מהמסע הכבד מידי.. ואנו נכנסים דרך כניסת האומנים מהסמטה האחורית של האולם.
עוברים את השומר. נכנסים למעלית הקטנה ויורדים ללובי אולם הקונצרטים כדי לפרוס את הכבודה למען הקהל שעוד
כמה דק' יתחיל לפקוד את האולם.
זה הזמן לספר שליבי הלם כבר שעה לפני כן מכיוון שביום הקודם, הייתי בחנות עם יצחק ודיברנו עם סול בעצמה
טלפונית, כדי להזמין אותה לחתום על הדיסקים לעידוד המכירות. כמו כן קבעתי להיפגש איתה בחדר ההלבשה כדי
לשוחח על מוסיקה, לראות את הצ'לו שלה וסתם כדי להכיר. היא מצידה הייתה (ועודנה) אחת הפרסונות המדהימות
שהכרתי בתחום. חייכנית, נחמדה ומרגשת מאד. כך שבעודי "עוזר" ליצחק.. מחשבותיי נדדו במעלה המדרגות לחדרי
ההלבשה..
הגיעה השעה 19:30. אני מסמן ביד ליצחק ידידי שאני עולה.. וחיוך קטן התחיל להיווצר על פניי.
בכל מדרגה שאני עולה מעלה.. ליבי הולם חזק יותר עד שהגעתי למול חדר ההלבשה של הסולנים, כבר הייתי חסר
נשימה כמעט בכלל. דפקתי בדלת.. ותוך כמה שניות צעדים נשמעו והיא נפתחה. גבר צעיר במשקפיים פתח לי ושאל
אם אני אביעד. בהלם יחסי עניתי בקול רועד שכן. והוא הזמין אותי להיכנס.
הוא כמובן באנגלית אך עם מבטא שונה. התנצל שסול לא פתחה לי בעצמה, מכיוון שהיא sting on the toilet
(הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלי ששמעתי את זה.. ) עניתי שזה יותר מידי פרטים עבורי בחיוך רחב..
והתיישבתי להמתין.
חדרי ההלבשה קטנים מאד. קומקום מים חמים, דלפק וכמה כסאות רגילים למראה. בפינת החדר קייס צ'לו לבן גדול
וקשיח עמד לו.. והקשת הונחה על הדלפק שלפני מראה גדולה.
כמה שניות וסול בעצמה יצאה.. אני מתרומם מהכסא ופוגש באחת הנשים הכי מדהימות שראיתי מימיי, בכל מובן כך
מסתבר. היא מצידה מייד חיבקה אותי חיבוק חם וחברי להפתעתי הקפואה משהו.. והתיישבנו לדבר. קשקשנו כחצי
שעה.. על הא ועל דא.. על הצ'לו שלה בעיקר שעניין אותי ואפילו החזקתי מעט (היא מנגנת על אחד מהצ'לים הנדירים
שיש כיום. גוואדאניני משנת 1759), על הטכניקה המיוחדת בנגינתה (היא מנגנת מעט שונה מצ'לניות אחרות), על
החיים, על ישראל כמובן ועל "החום" של אנשי המדינה ועד כמה אנחנו מזכירים לה את הבית..(ארגנטינה).
השיחה הופסקה לפתע כאשר נקישות רמות נשמעו.. איש בטוקסידו נכנס בחצי גוף ושרבב באנגלית שעוד כמה דק'
מתחילים.. מייד התרוממתי, הודתי לה מקרב לב על הזמן שהקדישה למעריץ מוסיקה שכמוני ושאני מקווה שבהפסקה
נוכל להיפגש שוב, כשתרד לחתום על הדיסקים עבור חברי.. כך היה כמובן..
ירדתי מהחדר הישר אל הכיסא הקבוע שלי בקו התזמורת האחורית, הפעם מאחורי שמונה קונטרבסים..
ולצד הטימפאני.. ממתין בקוצר רוח לקונצרט הערב. ניגנו אתמול כמה דברים מעניינים מאד.
הערב התחיל עם "התקווה.." שתמיד מרגשת אותי עד דמעות על אחת כמה וכמה שתזמורת סימפונית מנגנת אותה..
(אתם צריכים לשמוע את הפילהרמונית של ברלין מבצעת את התקווה.. זה שוס בלתי ייאמן!) ומייד לאחר מכן, התחילה
תוכנית הערב.
הקטע הראשון שנוגן היה "פרלוד של זמן מנחה של פאון". מאת דביוסי.
זהו קטע מלודי, מדהים, עם טקסטורות אדירות של קרן, כלי הקשה, קשתנים לרב, זוג נבל ועוד ועוד ועוד. פשוט יצירה
נהדרת מאין כמותה. המנצח אתמול היה קזושי אונו.. מנצח יפני נחשב מאד, שכיום הוא רב המנצחים של
הפילהרמונית של טוקיו. הוא נחשב בעיקר בניצוח על אופרות רבות והיה המנצח הראשי בבריסל ובבתי אופרה רבים
בעולם. אחד הפרויקטים הגדולים שלו היה ניצוח על רוב האופרות של וואגנר. שליטתו בתזמורת הישראלית הייתה
מורגשת אך עם עדינות יוצאת דופן. הוא כמעט ואינו זז, אלא מנצח בתנועות קלות, עדינות ומלכותיות של ממש. מבט,
פנים ו'בתון' (שרביט) חד, מורים לכלים השונים להיכנס בדיוק בזמן. מופלא ממש.
כאשר הדביוסי הסתיים, עלתה סול גבאטה.. לנגן. אך הפעם, לא עוד קונצ'רטו לצ'לו בנאלי ומסוכר.
אלא הקונצ'רטו הראשון לצ'לו מאת שוסטקוביץ. אולי אחת היצירות הקשות ביותר שיש לכלי הזה ולא פחות. .
סול שנכנסה בשמלתה הסגולה ובשיער בלונדיני חצי אסוף.. נראתה כמו ילדה קטנה, חייכנית וענוגה. אך שהתחילה לנגן
את הפרק הראשון מהקונצ'רטו הקומוניסטי הצבאי והכבד הזה... הקהל נכנס לדום מתוח.
היא מוכשרת בטירוף. העוצמה, הדרמה, האנרגטיות והטכניקה שלה, היא מהמעולים שישנם כיום!
החלק הראשון בקונצ'רטו חזק ובוחן את הצ'לן לכל אורכו. סול הצליחה בו ללא שום ירידה באיכות או בדינאמיקה.
פשוט נהדר. הפרקים הבאים לא היו שונים כלל וכלל. כבדים הרבה יותר, איטיים ומהירים.. קדנצה מטורפת שניגנה
לבדה ללא שום כלי מלווה.. ועוד. "הילדה הקטנה" (בת שלושים סה"כ) החייכנית והנחמדה כל כך.. הראתה לקהל
בחיפה.. מאיפה משתין הרוסי הכבד הזה. ועוד על צ'לו שנבנה באיטליה בשנת 1759 !!! בלתי אפשרי בעליל לכל
הדעות. עם קול מדהים ונוכחות שכמעט ואי אפשר לנצח.
תשואות רבות קיבלה הצ'לנית הארגנטינאית כאשר סיימה את נגינת הקונצ'רטו.. והדרן שהתבקש כאוויר לנשימה הגיע
גם כן. התזמורת והצ'לנית ניגנו את אחת היצירות המדהימות שעובדו לצ'לו..
'סוספירי' של אלגר (Sospiri).. זו למעשה יצירה שנכתבה ע"י אלגר לתזמורת, אך עובדה לצ'לו בליווי תזמורת.
יצירה ענוגה, מדהימה ומלודית מאד. סול שינתה כיוון מצבאי קשה, כבד וחד.. לענוג, מלאכי, ומלודי בין רגע. רגש עילאי
בעצימת עיניים מלאה. המוסיקה פשוט סחפה אותי משם אל על וכל גופי רעד. היא עד כדי כך טובה....(אבל אולי אני לא
אובייקטיבי מאז החיבוק לפני כשעה בחדר ההלבשה)
הפסקה..
שבה יצאתי שוב לחדר ההלבשה שבקומה העליונה ללוות את הצ'לנית, לחתום על הדיסקים כפי שהבטיחה מלכתחילה.
היא מצידה הייתה מוכנה ומזומנה. החליפה בגדים בשנייה וחצי ובאה איתי בעוד היא אוחזת את ידי בכל הדרך
(אוי מיי!!
).
יצחק כבר סידר עבורה כיסא וטוש שחור.. ההתקהלות הייתה רבה כמובן.. כזה דבר לא מפספסים ויצחק ידע מה הוא
עושה שהביא ארגז שלם של כותריה. אנשים רכשו כמו משוגעים שניים שלושה וארבעה דיסקים.. היא חתמה
ושוחחה עם כל אחד שהוציא מילה מהפה. פשוט משובב לב ונהדר. אנשים חיבקו ונישקו אותה מכל עבר.
כיף של ממש לראות כזו אהבה, לאומן, למוסיקה. כזו הוקרה למה שהוא רק עתה נתן להם...
בסיום ההפסקה.. היא נשארה עמנו לקשקש לכמה דק' נוספות וסיפרה לנו שלבעלה יש היום יום הולדת והיא חייבת
לחזור למעלה כי הם חוזרים (לתל אביב) מייד. אחרת היא הייתה יושבת איתנו עוד. אך הבטיחה שמחר (יום רביעי) היא
שוב תבוא לחתום ונדבר ואולי אפילו נצא יחד לשתות אם נרצה.. (אני הסתכלתי על יצחק במבט שדיר באלק והוא לא
בא מחר. אני שוחט אותו!
) ליוויתי אותה בחזרה אל חדרה ובירכתי אותה לשלום ולהתראות מחר..
ירדתי בריחוף אל האולם.. כאשר החלק השני של הקונצרט כבר התחיל.. ואותי לא הכניסו.. הדלתות היו נעולות..
שמטתי ראש והתיישבתי על המדרגות סמוך לדלת, כדי לנסות לשמוע את חלקו השני של הקונצרט. ניגנו את מוסיקה
לבלט "דפניס וכלואה" מאת ראוול.
עד כמה ששמעתי.. הם עשו זאת נהדר, כנראה שוב בזכותו של אונו המדהים. מקהלה גדולה נכנסה גם כן לאולם
יחד עם תזמורת ענפה.. והאנרגיות היו מיוחדות ונהדרות בחלקו השני של הערב גם כן, למרות שהייתי מחוץ לדלת.
בתקווה שהיום, אכנס לחלק השני.. אלא אם סול תרצה שנצא לפני כן.. אז אוותר על זה שוב והפעם ברצון רב
.
ד"א – את הקונצ'רטו הראשון של שוסטקוביץ, זה שניגנה אתמול בקונצרט והיום גם כן. היא הקליטה יחד עם לורין
מאזל.. אך הוא עדיין לא יצא. אתמול בשיחה עמה היא בישרה לי, שהיא מקווה שבקרוב תצא ההקלטה. בינתיים.. יש
למי שרוצה בין היתר את הקונצ'רטו השני של המלחין הרוסי והמרתק הזה בביצועה. כמו כן גם את הקונצ'רטו של אלגר
כמובן שהוא מדהים איתה (היא אפילו זכתה בפרס מאד נחשב על ההקלטה והביצוע הזה) וכמובן צ'יקובסקי,
ויואלדי, היידן, הופמן ועוד..
אביעד
