הרחבה מצומצמת (סליחה על האיחור..)
במאה ה17 באיטליה, הפרטיטה הייתה ואריציה על נושא, בעיקר ביצירות לכלי מקלדת.
במאה ה18 היא הפכה לשם נרדף לסוויטה.
סוויטה היא סדרה של מחולות שונים המנוגנים בזה אחר זה, בסולם זהה.
אלמאנד, קוראנט, סאראבנד, מינואט, ג'יג, רונדו, קפריצ'יו, סקרצו (ואחרים)–
כל אלה הם מחולות בסגנונות, משקלים ומקצבים מסוימים.
(על אותו המשקל, דוגמא מופרעת לסוויטה ישראלית של ימינו, הייתה מורכבת מן הסתם מ:
ואלס, הורה, האוס, סלסה, טכנו, נצחונות, צ'יל, ריקוד הציפורים....)
בתקופה המדוברת, המלחינים היו בדרגת משרתים לפטרון חילוני (אצולה), או דתי (כנסיה),
ותפקידם היה לייצר מוסיקה. מסגרות חיי האצולה הכתיבו את הדרישה לסוג המוסיקה:
מוסיקה דתית – לתפילות וכו' בקאפלה הפרטית.
מוסיקה לליווי ארוחות – "טאפלמוזיק" – נפוץ מאוד אצל טלמאן.
מוסיקה לריקודים – בעיקר סוויטות.
רוב נסיכויות האצולה היו קטנות, בהתאם לגודלן ותקציבן נקבע מספר הנגנים אותם יכל
הנסיך להעסיק – ובהתאם לכך, נכתבו היצירות ע"י מלחין החצר.
י.ס.באך מתוקף אופיו ויכולותיו, הכניס יותר מיץ בכתיבתו לצורה מוסיקלית זו.
"צרפתיות", "אנגליות" ו"גרמניות" הם שמות מאוחרים שהוצמדו ליצירות לאחר מות המלחין.
ז.