הגענו לחדר האחרון בתערוכה, ממש לפני סיכומים וחתימה.
נתחיל בזה שעד היום לא אהבתי שום תצוגה של חברת אקפלה. או שטוויטר הפלאזמה הזה ניסר לי את האוזן ולא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר, או שסתם הפרזנטציה לא עניינה אותי והסאונד יבש ומשעמם ברמה המוזיקלית.
לא יודע מה נשתנה הלילה הזה. אולי הפטיפון, אולי העובדה שהפעם לא ישבתי "על הרמקול" (למרות שישבתי בשורה הראשונה אם אני זוכר נכון) ואולי הדגם הגדול הזה עם ארבעת תיבות הסאב שמעולם לא שמעתי.
בזמן שהותי (הארוכה) בחדר נוגנו רק תקליטים. ה"בחורצ'יק" הזה מאחור התעסק עם כל תקליט דקות ארוכות כשהוא מנקה אותו ידנית, וגם את הראש.
אחר"כ שמענו צדדים שלמים של התקליט, לא חצי טרק.
לא יודע איזה פטיפון זה היה אגב, מה שכן היה שם הרבה עץ בזרוע ובקלמפה.
שמעתי כאן בעיקר מוזיקה קלאסית, ובז'אנר הזה זאת היתה התוצאה הכי טובה ששמעתי בתערוכה.
אהבתי את הפיזור, את הדינמיקה. לא היה הפעם שמץ של חדות מהטוויטר. הסאונד היה גדול אך מתאים לחומרים האלו.
היו כמה יצירות שהכרתי (אך לא ביצועים) והיו כאלו ששמעתי לראשונה והכל היה מרתק.
מעולה.
כשעברו לחומרים יותר עדינים, כאלו הכוללים שירה, היה כבר הרבה פחות מרתק. כאן היתה חסרה עדינות וזה נשמע סתמי ובמקרים אלו המציג לא המתין לסוף הצד. פעם אחת אפילו לא לסוף הטרק.
בלוז בווקאל גברי דווקא היה נחמד, הפתיע אותי לטובה.