תחום דינאמי
SNR או Signal-to-noise ratio נמדד בין העוצמה המירבית לרעש המירבי, או

המרחב ביניהם מוגדר כתחום הדינאמי.
התחום הדינאמי התירואטי מוגדר כתחום בין סף השמיעה שלנו לעוצמה המירבית שכלי או תזמורת יכולים להפיק.
זה בהינתן שאין רעש רקע, ואין מגבלה לעוצמה (באולם קונצרטים או מופע).

התחום הדינאמי נפרד לתחום דינאמי אלקטרוני, והשני אקוסטי.
התחום הדינאמי האלקטרוני נקבע ע"פ הציוד והמקור.
הגברה + רמקולים: ע"פ הנתון של נצילות הרמקול, או ה SPL של הרמקול (נמדד במרחק של 1 מ' בעוצמה של
W1 לעכבת של 8 אוהם) וההספק הנקוב של המגבר. בעזרת השתיים ניתן לחשב מה יהיה ה-SPL המירבי.
לדוגמא, רמקול עם נצילות של 90dB/W/m SPL ומגבר של W100 העוצמה המירבית תהיה 110dB SPL.
אך החישוב הוא תיאורטי, משום שרצפת הרעש בסביבה האורבנית גבוהה: סביבה (מחוץ לבית: רכב, רוח, תעשיה)
בבית: מזגן, מקרר ומכשירי חשמל אחרים, רעש מהשכנים וכו'.
היכולת לנגן בעוצמות גבוהות באותה סביבה– מוגבל ע"י השכנים והחוק.
כך שהתחום הדינאמי של השמעת המוסיקה בין רעש הרקע לעוצמה המירבית צר בהרבה מה-110dB SPL.
למי שזכה בחדר מוסיקה במרתף, בבית בודד – שפר מזלו.

התחום הדינאמי מוכתב גם ע"י המקור. אם בטכנולוגיה (אנלוגי או דיגיטאלי) ואם באופן שבו הוקלט ועובד (MIX).
מקורות אנלוגיים מוגבלים לתחום דינאמי של כ-55dB בשל העומק המירבי והמזערי של החריץ בתקליט.
ההגבלה הבאה היא באופן בו הוקלט. בשל המגבלה של התחום הדינאמי במדיה, "כל" החומר בעבר הוקלט דחוס
(התחום הדינאמי צומצם מהתחום המקורי למשהו שניתן להקליט באופן סביר). גם בהקלטות הדיגיטאליות,
שבאופן תיאורטי תומכות בתחום דינאמי של 96.3dB (מילה של 16 סיביות), חלק מהן נדחס. במיוחד אילו שמקורן
בהקלטות ישנות AAD. לפחות המדיה הדיגיטאלית תומכת בתחום הדינאמי האמיתי של תזמורת, שמגיע לכ-90dB.

ועוד כמה תובנות, כדי לעשות את הנושא לעוד יותר מורכב.
יחס אות לרעש או SNR שבו האות נמצא 10dB מעל הרעש ישמע רועש ולא איכותי. כך שהסף רעש של הציוד או נגן יהיו מתחת ל- 110dB- כדי לתת מרחב של כ-15dB בין סף הרעש לסיבית ה-1.
מוסיקה שתשוחזר ע"י סיבית בודדת ואפילו 2-3 סיביות תשמע רע. כדי להגדיל את הרזולוציה, הוכנס ה- DITHE. ע"י ה- DITHER ניתן להוסיף עוד 2 סיביות (4 מצבים) ע"י הופעת המידע כתלות בזמן או Duty Cycle. (אין מדובר ב-HDCD). הופעת המידע ברצף של 4 דגימות, ב-25%, 50%, 75% בונה את המידע החסר.
ה- DITHER אינה המצאה מאוחרת והוא מצוי בפורמט ה-CD משחר המצאתו.

דחיסה ופריסה.
דחיסה, מצויה כמעט בכל ציוד הקלטה מקצועי.
ניתן באופן מלאכותי לפרוס צליל דחוס, במידה (עד יחס של 1:1.5).
הפריסה או Expansion בד"כ מוגבלת ליחס צנוע וחופנת תופעות לוואי שמכונות "נשימה". התופעה מתרחשת בעיקר כאשר אנרגיה בתחום הצליל הנמוך, גורמת להגברה של כל התחום.

האם תחום דינאמי רחב אכן רצוי?
במקרים רבים כדי לשמוע את הקטעים החלשים, בחומר שמוקלט בתחום דינאמי רחב – צריך להגביר. ואז, כאשר
כל התזמורת נכנסת, צריך להחליש. ללא ספק חיסרון. מצד שני, נגינה של כל כלי סולו במצב דחוס, ישמע הרבה
פחות אותנטי מאשר בתחום הדינאמי הטבעי. כך גם כל התזמורת. דחיסה כבדה יוצרת את מה שאנו מכירים כמוסיקת מעליות. זו דחיסה שמאפשרת בעוצמה נמוכה (סבירה) לשמוע את רוב הפרטים.

מה לדעתכם התחום הדינאמי שאתם שומעים בו?

מיכאל,
תודה על הסקירה. תוכל להרחיב כיצד נמדדת נצילות הרמקול? האם בוחרים לצורך המדידה אות בתדר בו עכבת הרמקול שווה בדיוק 8 אוהם?
כמו כן האם נכון לומר שה- SNR של המערכת כולה שווה או נמוך מזה של הרכיב בעל היחס הנמוך ביותר?

הפיזיאולוגיה של אוזן שונה מזו של הציוד
- אי-לינאריות
- יכולת לבצע masking לרעש
...

שלום

ע"פ הבדיקה, ההספק המוזן לרמקול חייב להיות 1W גם אם העכבת של הרמקול היא 6 או 4 אוהם.
רוב הרמקולים הם 8 אוהם.
העוצמה ב-1Khz (וע"פ התדר הנ"ל מקובל לתחום את ההיענות של הרמקול) מוזן אות של 2.83V.
העוצמה נמדדת עם מד SPL על הציר (מקדימה) במרחק 1 מ'.
לנתון הנצילות משמעות רבה. היא מקלה מאוד על ההגברה, וכפי שנאמר במאמר, יחדיו נקבע ה-SPL המירבי.
בד"כ בסאב או רמקול מוגבר, הנתון של max SPL הוא הנתון המסופק ולא הנצילות (או רגישות).
ההבדל בין רמקול לא נציל עם 86dB/W/m SPL (נניח המגי 1.6) לרמקול מאוד נציל עם 104dB/W/m SPL (כמו הקליפש הורן),
יכול להתבטא בכמעט פי 100 הספק!
חלק מאותם רמקולים לא יסבלו הספק אימתני, ומוגבלי הספק. ה-SPL שלהם לא יהיה קיצוני! אבל המגבר שידרש,
יסתפק במספר W בודדים למלא חדר במוסיקה.
טכנולוגית השופר HORN מגבירה באופן טבעי (פיסיקאלי) ולכן היא מאוד נצילה. מאותה סיבה, הממברנה ברמקולי הורן קלה
מאוד (שני אחרי טכנולוגיית ה-RIBBON) ויש להם צליל די יחודי.

לגבי ה-SNR כן.

ה-SNR בעייתי כאשר המדיה עצמה מוסיפה ממנו. למשל CD שהמקור שלו הוא מאסטר (TAPE) שמכיל HISS.
או LP שעל אף שהציוד שעליו הוא מתנגן איכותי, אבל ה-LP עצמו מכיל רעש (סריטות, רעשי הקלטה וכו').
לרוב אנו רואים בנתונים את ה-SNR של הציוד בלבד.

שלום
לא הבנתי מה הקשר להיענות האוזן או עקומת פלטשר והתחום הדינאמי.
בהינתן שאנו משחזרים בבית 1:1 קטע מקונצרט (נניח הסמפוניה ה-1 של מהלר) ויש התאמת עוצמות - הרגישות שלנו זהה.
הפתרון בתעשיה (ציוד) לתופעה היה ה-LOUDNESS וזה שינוי עקום ההיענות כתלות בעוצמה (VOLUME).
בציוד HI END ה-LOUDNESS פחות מקובל. בהיעדר LOUDNESS מה שקובע את העוצמה זה הרגל ההאזנה שלנו.

מיסוך רעש ע"י אות, נחמד כשיש אות. גם שם חייב להיות אות בתחום התדר של הרעש.
בקטע באס עם HISS מהקלטה - אין מיסוך.
וכאשר העוצמה של האות פוחתת, ה-SNR יורד משמעותית והרעש הופך למטרד.

תוכל לחדד את ההבדל בין SNR לבין תחום דינמי? אצלי במגבר מופיעים הנתונים :
Dynamic range 133dB A-wgt. Ref. 200 W/8 ohms, ולעומתו :
S/N ratio 107dB A-wgt. Ref. 200 /8 ohms. מה הסיבה להבדלים בין השניים?

אולי מטרד, אבל שמיע
איך אתה מציע למדוד את מה שאתה מבקש?

שלום מיכאל,
חן חן על היוזמה להנחיל דעת להדיוטות בתחום.
כהדיוט בתחום ההגדרות/ מספרים הללו- מודה שמקריאת דבריך לא הצלחתי להבין /לעכל יותר ממה שידעתי

כבר בהגדרה הראשונית הצלחתי להתבלבל

להבנתי מדובר ביחס בין עוצמת האות לעוצמת הרעש הנלווה אליו, לא כך?



באמת אשמח לדעת, אך- זה עניין של דעה או מדידה ? מה פיספסתי כאן?

שלום
אם תלך לויקופדיה במונח SNR תראה שנתון הרעש נתון כרעש המירבי ביחס לאות המירבי. לצערי ההדבקה לא עברה לפורום.
מאחר ואין אנו שומעים כל הזמן בעוצמה המירבית, בעוד הרעש הוא בד"כ נתון קבוע (בהתיחס לרעש אלק' שנובע מתכונות הציוד),
היחס בין ה-2 עשוי להיות שונה בהרבה, במיוחד בעוצמות נמוכות.

מה התחום הדינמי...
תלוי בעוצמה הרגילה בה אתה מאזין (ניתן למדוד עם מד SPL), ומה סף הרעש הסביבתי (ניתן להעריך).
תלוי אם המקור אנלוגי או דיגיטאלי, ותלוי מה גיל ההקלטות.

תגדיר רחב ? 98db זה רחב ?