זו שאלה טובה.
אם אני מנסה לעקור מן התשובה את יחסי השינאה אהבה שלי עם המדייה הנ"ל,
אז אפשר לומר שחובבי האנלוג עשויים להשתכנע שאפשר להגיע לרמה די גבוהה.
לא ברור מה זה "יותר מ CD" כיוון שמן הסתם ב CP אין רמה אחידה. תלוי בהקלטה, במיקס, וכו..
זה נכון גם לגבי תקליטים, ולגבי כל מדייה אחרת (אפילו שירים שנמכרים בחנויות מקוונות).
אם כן, במידה ונבחן את הנושא מהכיוון התיאורתי בלבד, אז טייפ, במיוחד בגילגוליו האחרונים,
יכול להגיע לטווח דינאמי קרוב ל CD. ויתרה מכך, חובבי האנלוג ישושו לאור העובדה,
כי בשונה מ CD, הסיגנל לא נידגם ומשוחזר בDAC, אלא נשאר אנלוגי לאורך כל הדרך.
בזמנו (שנות השמונים העליזות), צצו אי אילו יצרנים שייצרו נגני קלטות המיועדים לאודיופילים, אם כי אישית, לא נתקלתי בהם.
סה"כ המדייה הייתה מעולה, כי לפני עידן ה MP3\אינטרנט, טייפ "דאבל קאסט" היה
האמצעי העיקרי להפיץ מוסיקה בין חברים בארץ.
תקליטים היו יקרים, ובלתי ניתנים לשיכפול..
הקלטות לעומת זאת, היו זמינות וזולות, ואפילו נשמעו לא רע. יתרה מכך, הפופולריות של הווקמנים
(היה פעם דור שלא היה לו אייפוד או סלולרי נגן...), גרמה לכך שהקלטות היו האמצעי המוסיקלי המוביל עבור התיכוניסט המוסיקלי.
לכולם היו פטיפונים בבית, אבל יצרניות הטכנולוגייה מעולם לא פיתחו פטיפון נייד
הבעייה כמוהן הייתה שקלטות היו נשחקות, ומהר מאוד מתחילות עם היייייסססססס מעצבן.
מעצבן לא פחות היה שהסרט המגנטי היה נקרע ומסתבך במנגנון הנגן.
זה היה מעצבן יותר מתקליט שחוק , כיוון שעם תקליטי וויניל אפשר היה להעביר את המחת מעבר לקטע הקופץ.
