תקליטי מונו של שנות החמישים במוסיקה הקלאסית מהווים סיבה טובה להחזיק
פטיפון ממש טוב. פעם הם היו קלים להשגה בחנויות כמו "החור בשחור". היום אני
כבר לא יודע מכיוון שאני כבר מזמן לא רוכש תקליטים (אין מקום). אבל אני מניח
שלאור הבום האנלוגי המצב השתנה ולא תמצאו כאלה בקלות. באיביי מחירם יעלה
בקלות על 500 ש"ח. לדוגמה, התקליט הנפלא
הזה של מילשטיין נראה לי במחיר
מציאה.
אז על מה מדובר בעצם?בעיקר תקליטים של כנרים גדולים כגון חפץ, מילשטיין, שרינג, פרנצסקטי,
ריצי... מנגנים ללא ליווי (סונטות ופרטיטות של באך) או בליווי פסנתר. כחובב
כינור מושבע לא מצאתי מקור כינורי יותר מושלם מהתקליטים האלה.
וגם צ'לו. תקליטי מונו של יאנוש שטרקר מבצע את הסוויטות של באך ובעיקר
ההקלטה ב MERCURY. זו עולה היום הון אבל למזלנו יש גירסת ה SACD
מעולה.
תהליך הקלטת מונו פשוט יותר מסטריאו והוא הכי טהור שאפשר מבחינה אודיופילית -
הכי פחות אלקטרוניקה בדרך עד הדפסת המדיה. עם סט אנלוגי משובח אפשר להגיע
לטבעיות, נוכחות, פירוט ואימג'ינג* כאלה שההאזנה ממש יוצרת אשליית מציאות.
לא חייבים ראש מונו. גם עם ראש סטריאו טוב הם נשמעים נפלא.
ומה בג'אז?ההבדלים למשל בין הדפסות ראשונות של BLUE NOTE בגירסת מונו וסטריאו
גדולים מאוד. לא פלא שגירסת המונו עולה פי ארבע ויותר. לדוגמה, השוואה בין
OUT TO LUNCH מונו הדפסה ראשונה (1964) לכל השאר (החל מסטריאו הדפסה
ראשונה ועד הדפסות אודיופילות של MUSIC MATTERS) ממש מדכאת עבור
מי שאין ברשותו את המונו. הבעיה שמחירי המונו האלה מרקיעי שחקים והביקוש
עצום ועדיין הולך וגדל.
* באנגלית זה יוצא יותר טוב:
Othentic, presence, resoltion, imaging
** מעל ארבע כלים לדעתי אין מה לחפש בתקליטי מונו - למעט כמה מקרים
יוצאים מן הכלל כגון מריה קלאלס וקת'לין פרייר שנוכחות הקול המחשמלת
שלהן בהקלטה מבטלת את איכות המונו האומללה של התזמורת שמאחריהן.