בסוף השבוע האחרון התקיים יום חנויות התקליטים הבינלאומי (RSD). החלק השני שלו יערך בסוף השבוע של ה 17 ביולי. משמעות האירוע - הוצאות מיוחדות של אלבומים לכבודו, חדשים והוצאות מחודשות, חנויות פתוחות בסופ"ש ואירועים מוזיקליים מלווים בחנויות עצמן ומחוץ להן. בסופו של דבר המטרה כמובן היא למכור תקליטים ולקדם את התעשייה.
ענף הייצור, ההפקה ומכירות התקליטים נמצא בנסיקה עקבית זה כ 10 שנים. רוב האמנים הבולטים מוציאים אלבומים כתקליטים לצד ההוצאה וההעלאה בשירותי הסטרימינג השונים. בתכניות אירוח אמריקאיות מנופפים בתקליט כשאמן מתארח באולפן. כנ"ל בביקורות וסקירות על אלבומים ברשת. אין תקדימים רבים בתעשייה לתהליך הפוך כזה של חזרה מסחרית "לאחור". נכון להיום מספר חנויות התקליטים בתל- אביב קרוב ואולי אפילו משתווה או עולה על מספר חנויות התקליטים שהיו בה בתור הזהב החל מאמצע/סוף שנות ה60 עד סוף ה 80.
אפשר להתייחס לתופעה דרך מס' פרמטרים-
אספנות – כוח מניע משמעותי ללא ספק. תחושת הבעלות, הקטלוג, השייכות, המיוחדות, הכמות, פועלת כאן כמו בכל שוק אספנות אחר שהוא. הוא עומד לצד או לעתים מעל לצורך בנוחות. הוא מתקיים כאיסוף שיטתי מסורתי, ברמה קלה או 'כבדה' יותר. כפועל יוצא מתקיימים תתי שווקים ברשת, בקבוצות פייסבוק, ב discogs, סביב כותרים שהם נדירים, או out of stock או הוצאות ראשונות וכ' וכו'. כלומר לצורך העניין אם יש לך סטונס מסוים בהוצאה הבריטית, וגם האמריקאית (סדר שירים שונה, או שירים שנכללים פה ולא שם), ועוד בהוצאות הראשונות, אתה מסודר. גם בשוק הישראלי למשל, מחירי כותרים שאזלו בחנויות מטפסים די מהר בשוק. דוגמא מהתקופה האחרונה- 'ירח' של שלמה ארצי יצא במהדורה נוספת לפני שבועיים, אחרי שמחיר המהדורה הקודמת שאזלה, הגיע למאות שקלים. ההוצאה הנוכחית, יש לומר, מושקעת ומרשימה. ככלל אגב בהקשר הזה בשוק הישראלי, לא ברורה רווחיות החברות, כאשר מייצרים ומשווקים 300-500 עותקים. סביר להניח שההשקעה בתקליט היא חלק ממכלול שיווקי שמוביל לתודעה, להופעות, כשהוא לעצמו אינו מייצר שורת רווח משמעותית.
אסתטיקה/עיצוב/גודל – העטיפה , הגרפיקה, ההיבט האמנותי, האינסרט, המידע והמילים מוגשים באופן שפורמט דיגיטלי לא יכול להגיש. אלו מייצרים חוויה כוללת יותר אשר יכולה גם לקרב אל המוזיקה, היצירה והשותפים לה. אפשר למצוא לזה תחליפים דיגיטליים (roon או סתם דפדוף ברשת וכד'), אבל הם לא מייצרים את אותה תחושה בלתי אמצעית. כאן משחקים לעתים גם בצבעי הויניל, כשיש הוצאה של אותו אלבום בשחור, והוצאה בירוק, או בסגול, מה שמחזיר גם להיבט האספני.
סאונד - נראה שאופי או איכות הסאונד משחקים בסופו של דבר תפקיד שולי, אלא אם מדובר באודיופילים, שזה שוק לא מאוד גדול. אישית, להבנתי שלי, בהינתן האיכות אליה הגיעו שירותי הסטרימינג, וגם למול דיסקים כיום, צריך השקעה הרבה יותר גבוהה במקור אנאלוגי מאשר דיגיטלי כדי להגיע לתוצאות דומות או לעלות עליו בתוצאה. רוב הצרכנים לא משקיעים הרבה לא בזה ולא בזה, אבל יכולים בהשקעה לא גבוהה יחסית לקבל איכות מצוינת בדיגיטל. כן רלוונטיות בהיבט הסאונד הוצאות במונו למשל, שלא מופיעות בסטרימינג. בשוק האודיופילי קיימים כמובן mofi ap,, mm , tone poet ועוד..
אם לבחון את המכלול, ניתן לומר שחזרת הויניל (אגב, גם לדיסקים יש ערך כזה, אלא שעדיין לא זכה למספיק הייפ ומעמד. זה עוד יכול לקרות), היא מכלול תרבותי של האזנה, איסוף, מידע, וגם סוג של חיבור חברתי, הנוצר דרך העיסוק, האירועים, המכירה, הרשת, החנויות, הירידים וכו'. היא יכולה להיות שייכת לתרבות שוליים, לשכבות מבוססות, לאודיופילים, או למועדונים, לבארים, להופעות, בלוגים, ערוצי יוטיוב, או תכניות רדיו ופודקאסטים. בסופו של דבר היא מילאה וממלאת את הצרכים התרבותיים הללו, והתרומה שלה למוזיקה, לתעשייה ולצריכה של המוזיקה, חשובה ומבורכת.