פסטיבל הג'אז באילת 2012 היום הראשון
טוב חברה, החלטתי לעשות את זה הפעם קצר אחרת אפרסם את ה"סקירה" באיחור אופייני.
הפעם, בפעם הראשונה הגענו (שותפי הקבועים לפסטיבל ואני) לאילת יום לפני תחילתו, אומנם זה היה בשל דרישות המלון אבל התברר כרעיון טוב מאוד שאני מקווה שנמשיך בו גם בשנים הבאות. כך היה לנו יום חופשי לנקות קצת את הראש ולהתרגל לכבשן (שהיה פחות גרוע מהמצופה אגב).
היום הראשון של הפסטיבל היה יום שני של השבוע, ולמרות היום החופשי לא הצלחנו להביא את עצמנו לפתיחת הפסטיבל. השמש והבריכה מצליחות תמיד לגמור אותנו ולנמל הגענו אחרי עשר. התוכנית היתה להשתתף בשתי הופעות ביום, ובגדול זה מה שעשינו לאורך כל ימי הפסטיבל, כשמידי פעם תפסנו עוד איזו חצי הופעה כפי שקרה ביום הראשון עם ההופעה של קרייג אדאמס וקולות ניו אורלינס.
אני לא אלאה אתכם יותר מידי בתאורים וסיפורים ואניח לתמונות לעשות את רוב הדיבור, מלבד חלקים שמצאתי מעניינים.
אציג את ההופעות בסדר ביקורינו בהן, קחו בחשבון שיש כאלו שביקרנו פעמיים.
קרייג אדאמס וקולות ניו אורלינס
כאמור כאן לא הגענו לתחילת ההופעה, בערך למחציתה.
אדאמס הוא הר ההאדם שיושב מול הפסנתר, מלווה בשלישיית זמרי ליווי, תופים, באס (גיטרה), וחשמלית.
בתכלס הם עושים גוספל, אבל אנחנו הפסדנו את רוב ה- praise the lord ו- Jesus בהופעה הזאת כי הגענו באמצע.
יצא לנו לשמוע יותר את החלק השני של ההופעה שמורכב משירים כמו I want to know what love is מבוצעים בסגנון שלהם שגורם לך לחשוב שהם נכתבו לאלוהים.
היה משעשע שכמעט בתום כל שיר הם חזרו אחורה וסיימו אותו שוב. קראנו לזה צ'ייסר.
אחד החברים התלונן שנגן הבאס ממציא לו מלודיות לא קשורות, אני לא ממש שמתי לזה לב. סה"כ זאת היתה הופעה נחמדה ומרוממת, מסתבר בדיעבד שחצי הופעה זה מספיק ויותר מזה כבר יכול להעיק.
קשר לג'אז כמובן מקרי בהחלט.
רביעיית קני גארט
את ההופעה הזאת פתח דג'יברי בדברי החנופה הרגילים, אך גם בהתנצלות שחמישיית גארט תופיע כרביעיה כשפרקשניסט אחד נפקד "מסיבות עליהן לא נרחיב" כך יצא כנראה ששלישית התופים בחזית עמדו מיותמים (בהזדמנות זו הרשו לי להתנצל שכמעט בכל ההופעות לא תראו את המתופפים המוסתרים בדר"כ על ידי הכלים. לא היה לי כח השנה לגשת לקרבת הבמה עם כל הצלמים החובבים כדי לתפוס אותם).
האמת היא שאני לא בקיא יותר מידי ברפרטואר של גארט, ולא ידעתי בדיוק למה לצפות, אך כסקסופוניסט עכשוי ציפיתי למשהו מאוד חופשי ואולי אפילו פרוע ותזזיתי.
וזה ממש לא מה שהיה כאן. אולי אפילו ההיפך.
אני חושב שהתמונה הבאה מייצגת הכי טוב את ההופעה הזאת עבורי:
כן, קצת מצחיק שדווקא פה הוא כלל לא משתמש בסקסופון אלא ממלמל משהו למיקרופון כשהוא צופה מעלה.
היה כאן משהו רוחני, מדיטטיבי אולי.
בעיקר בתחילת ההופעה, נראה שהפסנתרן (בראון) ממש התעקש בניסיונותיו לגנוב את הפוקוס בכח. זה די קרע את גארט והבסיסט מצחוק.
אחר"כ הוא נרגע וכאמור ההופעה לקחה טוויסט לכיוון הרוחני. אך זה לא שלא היו רגעים אנרגטיים.
עוד חלק משעשע היה כשגארט נהג לסמן, בעיקר למתופף, במן תנועה של "בוא בוא, יש לך עוד".
מידי פעם גם לקהל. האמת היא שאני לא בטוח למה הוא התכוון כשסימן כך לקהל, זה לא תמיד היה בדיוק זמן הגיוני לכפיים.
אז זהו, האמת שנהנתי מההופעה. הג'אז הראשון ששמענו בפסטיבל ומספר שתים (או שלוש, תלוי איך סופרים) בהנאה עבורי מההופעות שזכינו לראות.
ריצ'ראד בונה מאנדקן קובנה
את בונה הכרנו באחד מהפסטיבלים הקודמים בשתי הופעות שונות, אם אני לא טועה זה היה אחד מהפסטיבלים היבשים יותר, ואז התרשמתי מאוד מהיכולת שלו להלהיב את הקהל.
הפעם קיבלנו ממנו משהו אחר לגמרי. כלי הנגינה שלו (גיטרת בס) די קיבל מושב אחורי בהופעה, והוא גם לא אחת ממש שר במקום המילמולים שזכרתי ממנו.
הסגנון היה קצת אפריקאי הרבה לטיני כשאל בונה חוברים שני פרקשניסטים, שני נשפנים ופסנתרן.
כן היו כאן לא מעט גימיקים (השיא היה טריק הלופ פדל ליציאה בסגנון רחוב סומסום), אבל גם היתה לא מעט מוזיקה כיפית.
בשלב מסויים, בונה פנה בתחינה שיפסיקו לחנוק את הפסנתרן עם העשן הזה שבתכלס לא קשור לכלום.
ילדת הפרחים הזו ובן זוגה לריקודים נתנו לנו שואו מתחת לבמה.
