1.
Johann Sebastian Bach: sonatas and partitas - Gil Shaham
במוסיקה כזו, הליבה של המוסיקה כולה, לעולם לא ניתן להיות מסופקים עם גישה אחת ולכן על אף כמות הביצועים הגדולה
שיש ברשותי אני ממשיך לחפש פרשנויות אחרות, ובכלל, יש עניין מהותי בשמיעת ביצועים רבים לאותה יצירה.
גיל שחם, כנר שאני מאוד מעריך, מנגן את הסונטות והפרטיטות לכינור סולו של באך - ״התנ״ך של הכנרים״ - בצורה אחראית,
בוגרת, ללא שום מגבלה וביופי קסום. מדובר בכנר שכמעט תמיד אני מדביק לו את המשפט ״Keep it simple", אין לו הברקות
טכניות או ניצוץ בנגינה, אלא הוא מנגן פשוט בצורה מושלמת.
הכינור שלו, הסטרדיוואריוס מ-1699 המכונה ״Countess Polignac״ (בעברית: ״הרוזנת מפוליניאק״), הוא כמובן יצירת אמנות
בעל צליל קסום, הוא מוארך במקצת משאר הכינורות מה שהופך את הצליל שלו לנדיר. הצליל שלו עמוק ומלא, משדר אציליות,
תחת ידיו של שחם הוא מקבל את האיזון הטונאלי המושלם. ההאזנה כמובן מענגת במיוחד.
2.
Giacomo Puccini: Tosca - Milanov/Bojerling/Warren, Leinsdorf
זוהי הקלטה מיוחדת במינה, מהתקופה שבה אולפני ההקלטות התחרו אחד בשני בהבאת ההקלטה האקסלוסיבית ביותר
לאותה יצירה (אופרה במקרה הנ״ל). כל חברה ניסתה למשוך אליה את מיטב האמנים.
ואז הגיעה הטוסקה הזאת, ב-1957, שבאופן כללי הפסידה לביצוע של EMI מ-1953 עם Callas/Di Stefano/Gobbi בניצוחו
של Victor De Sabata.
אולם, בפני עצמה, זוהי הקלטה משובחת וכפי שנאמר קודם, מיוחדת מאוד.
כיום לא ניתנת לנו ההזדמנות להיות עדים לחוויה כזו.
ביירלינג, זמר הטנור השוודי, מצוין! קולו מרהיב ביופיו והוא יותר ממתחרה ראוי לעליונות האיטלקית האופראית;למעשה הוא הכוכב הראשי כאן.
למילנוב יש קול יפהפה אך לא מספיק עמוק להעברת מכלול ההתרגשויות הדרמטיות של טוסקה (מספיקה השוואה חטופה בינה ובין קאלאס).
עדיאל
