עכשיו 22/01/21 06:03

פרסם תגובה פרסם נושא חדש עמוד 5 מתוך 16   [ 157 הודעות ]
עבור לעמוד הקודם  1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8 ... 16  הבא
מחבר הודעה
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 26/12/14 14:48 
חבר האתר


הצטרף:
08/12/10 09:11

הודעות: 1607
מיקום: מודיעין
צריך באמת להוסיף הקדמה ראויה, אולי בערב
שבת שלום

_________________
מו מוז מוזי מוזיקה


חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 31/12/14 09:24 
חבר האתר


הצטרף:
08/12/10 09:11

הודעות: 1607
מיקום: מודיעין
לאה גולדברג-

משוררת דגולה ואשת אקדמיה

אביא כאן מספר מבטים על מחזור "שירי הדרך"
מן המשובחות שבשירה העברית, עם הסתכלות רחבה מאד על העולם הפנימי ועל החיים

על האדם מן החוץ פנימה
על העולם מן העבר אל העתיד ועוד.....


שירי סוף הדרך ללאה גולדברג


דבורה סילברסטון-סיון


גיליון מס' 11 - מחשוון תשס"ח * 10/07


הַכְּבִישִים חֲדָשִים, נַעֲלַיִים
נִקְנוּ רַק אֶתְמוֹל, אַךְ הַהֲלִיכָה
הִיא עֲתִיקָה וְעוֹבֶרֶת בִּירוּשָה..
יהודה עמיחי


לַדְּרָכִים אֵין עֵינַייִם לִרְאוֹת
מֶה עָמְקוּ חֲלוֹמוֹת הוֹלְכֵיהֶן
אברהם חלפי


הקדמה
המושג "דרך" כמטפורה למסלול החיים (גם המילה "מסלול" הופכת למטפורה שכן היא קשורה ל"דרך") שגור בשפות שונות [למשל הביטוי : way of life] ומשולב באִמְרוֹת ושירים רבים. מעצם היותה של הדרך מְעֵין מָשָל לחיים, רבות מההתייחסויות אליה הן בעלות גוון פילוסופי. כשאדם עומד מול דרך חייו, הוא אינו יכול להימלט מעשיית חשבון-נפש כזה או אחר.

ראשיתה של היהדות (והאמונה המונותאיסטית בכלל) קשורה להליכה, כאשר הקב"ה קורא לאברהם ואומר: "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲֹשֶר אַרְאֶךָ" (בראשית י"ב, א'). לצד הרואים בציווי הזה הליכה כפשוטה, הליכה פיזית, יש המפרשים את ההליכה הזאת כחיפוש פנימי אחרי האמונה.

האִמרה "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶֹשְבּוֹן" )פרקי אבות, ג', א') , טעונה משמעות עמוקה, בעיקר כשהיא נאמרת בטקסי הלוויות. הדברים מכוונים כלפי המת שזה עתה סיים את דרך חייו, אך לא פחות מכך הם מכוונים אל אלה שנשארו אחריו בתוואי הדרך.

השיר The road not taken של רוברט פרוסט - גם הוא מהווה שיעור לחיים, תוך דיון בפיתולי הדרך ובאפשרויות הבחירה העומדות בפני האדם. השיר של יהודה עמיחי "פֶּתַח הדרך נבח", למרות צורתו המינימליסטית, דומה בכמה מרעיונותיו ל"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, שבהם נדון במאמר זה.


"שירי סוף הדרך" - כמחזור שירים
"שירי סוף הדרך" הוא מחזור של שלושה שירים תחת כותרת אחת. השירים מתייחסים ל"דרך", שהיא מטפורה לחיים, כשההתמקדוּת מופנית לסופהּ. כל אחד מהשירים מְכַוֵּן את ההתייחסות שלו אל סוף הדרך, אל שלב הזִקְנָה.

זהו מחזור שירים שבו השירים, מצד אחד, רצופים ומתקדמים בתֵּמָה שלהם, אך מצד שני, כל אחד מהם עומד בפני עצמו.

התקדמות והתמקדות
הרֶצֶף בשירים מוביל לאמירה של המשוררת על הזִקְנה ומשמעותה, לא כשהיא לעצמה, אלא כִּרְאִי לחיים, על תחנותיהם השונות.
רצף זה יוצר מעין קו ספיראלי: השיר הראשון כתוב בגוף שלישי (נסתר): "ישב הזקן לנוח בצד הדרך". בשיר השני השימוש הוא בגוף שני (נוכח) "אָמַרְתָּ יום רודף יום ולילה - לילה". השיר השלישי כתוב בגוף ראשון (מדבר) "למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל", במעורבוּת אינטימית מלאה.

המהֲלך הזה יוצר התבוננות מהמרחק פנימה, אל המקום העיקרי והמשמעותי ביותר בחיי אדם, מקום שבו הוא מְנַסֶּה להבין ולשלוט במשמעות קיומו בעולם.

שיר א'
הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָֹשָה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָֹשַב הַזָּּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

צוֹבְעָה הַֹשְּקִיעָה שֵֹיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶֹּשֶא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב.
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה ֹשֶל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
- הַתִּזְכֹּר מַה יָפְתָהּ, מַה קָֹשְתָהּ, מֶה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?

שיר זה מתאר את ההתייחסות ל"דרך" מזוויות שונות של ההליכה בה: גיל הילדוּת, גיל הנעורים, גיל העמידה והזִקנה. מסתבר שלכל גיל קיים מבט אחר על החיים, כפי שיפורט בהמשך.

מבנה ושבירתו
הבית הראשון בשיר בנוי במבנה קבוע: בראשי השורות ישנה אנפורה (חזרה בתחילת השורות), "הדרך ... עד מאוד", ובסופן - אפיפורה (חזרה בסופי השורות) "אמר".
המבנה הסימטרי הזה מבליט לנו את הנתונים שמתחלפים בתוך המערכת הזאת: בכל שורה ישנה התייחסות שונה אל הדרך, וכן - דמות אחרת שמתייחסת אליה:

הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר

ההתייחסות אל הדרך (=החיים) מצד הנער היא קלילה ונעימה. בגילו נראה לו העולם יָפֶה ונעים, מלא גילויים חדשים. אם הוא נתקל בקשיים, תמיד נמצא לידו מבוגר שעוזר לו, ו"מְעַגֵּל" עבורו "את הפינות".
העולם נראה פחות מושלם, כשאותו נער מתבגר והופך לעֶלֶם. בשלב זה, לצד החיים היפים, הוא נתקל בעוולות ונאלץ להתמודד עם שאלות לא פתורות ודילמות. אותה רְאִיָה נאיבית של גיל הילדות מתחלפת במבט ריאלי - וכואב:

הַדֶּרֶךְ קָשָה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם

מהֲלך שתי השורות מְסַמֵּן לנו מעֲבר מתקופה אחת לשנייה. ניתן לראות במעֲבר
זה תהליך שמשתנֶה עם הזמן. אוי לו לעלם אם בגילו יישאר "תקוע" במבט ילדותי ונאיבי על העולם.

השלב הבא מדלג על שנים. הגבר מביט על חייו כבר מפרספקטיבה של אורך; הוא עבר כִּבְרַת דרך, ויש לו כֵּלים למבט מסוג אחר: הוא כבר מתייחס לאורך של הדרך.
אין כאן עוד התייחסות רִגשית, אסתטית או ערכית, במובן של "יפה" או "קשה", אלא הסתכלות היסטורית. בפעם הראשונה מבוטאת פה התייחסות בזמן עבר "הַדֶּרֶךְ אָרְכָה". בגיל זה מצוּיד האדם במשקֶפֶת משוכללת יותר; בשלב זה כבר יש לו היסטוריה. ובהיסטוריה הזאת כלולים גם "יפה" וגם "קשה"; בגיל זה, שלא כמו בשלבים המוקדמים של חייו, מסוגל האדם להביט על ה"דרך" ברְאִיָה רב-ממדית.

עד כאן ראינו כיצד הסימֶטריה, שבבית זה, מאפשרת לנו להתייחס באופן ממוקד על כל שלב בחיים. בנוסף לכך מאפשרת לנו סימטריה זו לחוות את התנועה של החיים וההתייחסוּת אליה, מהשלב של הילדוּת אל השלב של הבגרות.

אבל תפקידה העיקרי של הסימטריה הזאת הוא ב ש ב י ר ת הּ:

יָשַב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ

האנפורה והאפיפורה, שבהן נתקלנו בשורות הקודמות, נשברות. גם מבחינה גראפית השורה "יוצאת מהקוים". הזקן אינו "רץ" במסלול המֵּרוץ הרגיל של החיים; הוא נח. הוא אינו "אומר", כשאר הדמויות בבית. כל כולו פסיביות. גם הפועַל "ישב"' , המאפיין את הזקן, משמעותו הפוכה מעשייה אקטיבית, במיוחד כשפועַל זה חוֹבֵר למילה "לנוח" ("ישב לנוח").
שבירת הסימטריה ממקדת את המבט אל הזקן (ונזכור שכותרת השיר היא "שירי ס ו ף הדרך").

הבית השני מתאר פעילות רבה, אבל לא של הזקן, אלא של הטבע: מעליו השקיעה "צובעה שיבתו בפז ואודם". הדשא, לרגליו "מבהיק בטל הערב", כל כולו השתדלוּת. גם ציפור "אחרונה של יום" מנעימה לו . כל הפעילות מסביבו מתרחשת בסופו של יום, בסופה של הדרך, כבעין מחווה, כשאת תחושת הסוף מבטאות מילים מתאימות:

"שקיעה"; "טל הערב"; "אחרונה של יום"

הפעילות הרוחשת מסביבו מדגישה את הפסיביות של הזקן.

האם לזקן אין אֲמירה על החיים?
מתברר שיש, ולא רק שיש, אלא זוהי האמירה החשובה של השיר. הציפור שמזמרת מעליו, מבטאת בעצם את מחשבותיו של הזקן. בניגוד לעייפות הפיזית שלו, מחשבותיו מאוד פעילות. הן משרטטות את כ ל מהלך חייו. ולא רק את חייו שלו, אלא את החיים באופן כללי. מחשבותיו של הזקן הינן זיכרונות ("התזכור"). כאלה יש לו למכביר. היה לו מספיק זמן לצבור ולאגור אותם.

מעניין שפעילותו של הזקן היא פנימית, מופנמת. לאה גולדברג מראה כאן שפעילות שקטה זו, בלי "רוח וצִלצולים" חשובה יותר מכל פעילות אחרת, שכן כלולות בה כל העשִיות של החיים. רק לזקן ישנה היכולת להביט על חייו שלא מתוך ריצה יומיומית. כך מתאפשרת לו פרספקטיבה מדויקת וצלולה יותר. "ארבעים השנים הראשונות של החיים הם הטקסט", אומר ארתור שופנהאור, "שלושים השנים הבאות הן ההערכה עליו"

שיר ב'
בעוד ששיר א' מתייחס לדרך, לאורך המסלול של החיים, הרי ששיר זה מתייחס לזמן. גם כאן מבוטאות תפיסות שונות לגבי הזמן בחיים: התפיסה של הצעיר והתפיסה של הזקן. כמו בשיר הקודם מובעת התפיסה של הצעיר כהקדמה לאמירה המשמעותית בשיר - ששייכת לזקן.

מבנה של תקבולת ניגודית
שיר זה בנוי במִבְנֶה של תקבולת ניגודית. בית א', שמתאר את חיי האדם בצעירותו, הפוך בעמדתו מבית ב', שעוסק בזקן. מבנה זה אינו רק תכנון חיצוני, אלא הוא מכיל בתוכו את האמירה של השיר.

בבית א' מתוארת ההסתכלוּת של הצעיר, שבמבט קדימה הוא רואה שעומד לרשותו המון זמן. מתוך כך הוא מרשה לעצמו לזלזל בו. הוא גם מרשה לעצמו לא להתאמץ ולהשיג דברים, שהרי "מחר יום חדש" ואחרי מחר ישנה עוד ערימה של "מָחָרִ'ים". באופן מוזר (ומנוגד לשיר הראשון) תודעת הזמן האינסופי של הצעיר הופכת אותו לפאסיבי ורופס. לא הוא הפָּעיל, אלא הזמן: הימים "בָּאִים" העֲרבים והבקרים "פּוֹקְדִים חַלּונֶיךָ", וכל מה שהוא עושה - חושב על מצעד הזמן. ההסתכלוּת הפאסיבית הזאת מביאה אותו למסקנה הפסימית:

הֲלֹא אֵין חָדָש תַּחַת הַשֶּמֶש

מסקנה זו, שמצטטת את "קֹהֶלֶת", משקפת, בנוסף לפסימיות, את האטימות ורפיון הידיים של הצעיר. החיים מתבזבזים לו ללא כל עשייה משמעותית - והזמן, בינתיים, רץ..

הבית השני מתאר מצב הפוך: אותו אדם כבר "בא בימים" (מעניין שבבית הראשון הימים "באו אליו"..), ומול ערימת הימים האינסופית שעומדת לרשות הצעיר בבית א', הזמן כאן הולך ואוזל:

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִבְעָתַיִם

ניתן להבחין בהיפוך בין שני הבתים בשני פַּרַמֶטְרִים:
1. בבית ב' הימים ספורים - מול הימים הרבים מאוד (בבית א')
2. בבית ב' הם מוערכים עד מאוד - מול גישת הזלזול כלפיהם (בבית א')

מתברר שכשתודעת המוות המתקרב מגיעה, מִתהפכת הגישה לחיים: פתאום
היום-יום נחווה כיום האחרון, וככזה קיים צורך להספיק בו כל מה שלא הספיק האדם במשך כל החיים. תודעת היום האחרון מביאה את האדם להתקלף מכל הדברים הלא חשובים והמיותרים, שבגיל צעיר אדם אינו שם לִבּוֹ לכך שחייו ארוגים בהם. בשלב זה המסקנה שאליה מגיע האדם הפוכה מ"קהלת":

חָדָש כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּמֶש

דווקא האדם הזקן מרגיש, פילוסופית, בכוחו המתחדש של הזמן. תודעה זו מזריקה לאדם אנדרנלין. הוא בודק תכניות, בוחר את הטובות לו ביותר ובמרץ אדיר "מתנפל" עליהן.
אבל מה לעשות כשתודעה זו באה בזמן ש"ימיך ספורים"? האם אין זה מאוחר מידי? האם אין כאן החמצה?

תשובה לכך מְסַפֵּק השיר האחרון במחזור השירים, שכל "שירי סוף הדרך", במבנה הספיראלי שלהם, מובילים אליו.

שיר ג'
בשיר מגיע מחזור "שירי סוף הדרך" אל הנקודה האינטימית ביותר של האדם - אל תוך ליבו, אל בחירותיו כמיהתו ותפילתו.
תפילה זו שונה מתפילה רגילה של אדם, שבה הוא מבקש הצלחה, עושר, סיפוק וכו'; תפילה זו, שהיא מסקנת השיר כולו, מבקשת יכולת לנצל את החיים על כל הרבדים שלהם, ובכך להרגיש את משמעוּתם בכל שלב - ולא רק בשלב המאוחר של "ימיך ספוּרים ויקר מניינם שבעתיים".

לשם כך יש צורך בסייעתא דשמייה. הדוברת מבקשת יכולת לברך ולהתפלל. התפילה באה בד"כ לפני מה שאנחנו חווים ולכן היא מכילה בקשות לעתיד (תפילת הגשם, וכו'). הברכה באה בד"כ כתודה על מה שהיה (למשל ברכת המזון). הפנייה לקב"ה בשני זמנים אלה מדגישה את המִנעד הגדול של החיים שאנחנו רוצים להיות ערוכים אליו.
על מה מבקשת הדוברת לברך ולהתפלל?

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵל

כאן מובאת השקפתה של לאה גולדברג לגבי המשמעות העמוקה של החיים: מי שרוצה לחיות עם כ ל האפשרויות שהחיים מציגים בפניו, חייב שתהיה לו יכולת לברך ולהתפלל על כל מצב שאליו הוא נקלע, בין אם זה מצב של "עלה קמל", שזוהי מטפורה למוות, שהוא בבחינת סוד מפחיד לכל מי שחושב עליו (שהרי כל באיו לא ישובון), ובין שזהו מצב של שיא החיים, "נוגה פרי בשל". אם לא נוכל להתייחס למצבים אלה מתוך קבלה, תפילה והודיה, הרי שסיטואציה של "סוד עלה קמל" עלולה להפחיד אותנו כל כך, עד שמרוב דאגה נחמיץ את החיים שמזומנים לנו הרבה לפני שמגיע ה"עלה הקמל", ואז מניפת חיינו תהיה פתוחה רק בחלקה. באותו אופן עלינו להיות בעלי יכולת להתפלל ולברך גם על רגעי השיא בחיינו, "נוגה פרי בשל" - בלי לחשוש מהנפילה שצפויה באיזשהו שלב אחר כך.

מתברר שאיכות החיים קשורה לשחרור מכל מיני פחדים. שחרור זה יוצר חֵירות . "אני משוכנע לחלוטין ששום אדם איננו מאבד את חירותו אלא כתוצאה מחולשתו" (מהטמה גאנדי). המשך השיר מפרט את סוגי החֵירוֹּת שאותה מבקשת הדוברת:

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לַחוּש, לִנְשֹם
לַדַּעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵל

רשימה זו מעוררת תמיהה, שהרי אלו דברים טריוויאליים , שבד"כ אדם אינו שם ליבו אליהם. הבקשה "לראות" מרחיבה את המושג "ראיה" מפשוטו. מתברר שראיה רחבה ואמיצה של העולם, גם של מראות קשים, קשורה להתמודדות אמיתית עם החיים, ובכך היא יוצרת חירות.

על כוחה של ההתבוננות כותבת המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה:

הַכָּל שֶלִּי, מְאוּם לֹא קִנְיָנִי
מְאוּם לֹא קִנְיָנִי לְזָכְרוֹ
אַךְ שֶלִּי הוּא כָּל עוֹד אַבִּיט

אותה חשיבות קיימת ב"לחוש": אדם שפוחד מכל דבר בחייו אינו מעז לחוש (מחשש שייכשל, שייפגע). מצויים סביבנו לא מעט אנשים שויתרו על ה"לחוש" שלהם, כדי שחייהם יהיו שלווים יותר, ולמעשה, רגשית, חייהם חלקיים ורדודים.

"לנשום" הוא הפעולה הראשונה שאנחנו עושים ברגע צאתנו לאוויר העולם, והאחרונה כל עוד אנחנו חיים. זהו אינסטינקט כל כך ראשוני, שאנחנו לוקחים
אותו כמובן מאליו - חוץ מאלה שמערכת הנשימה שלהם בעייתית (חולי אסתמה, למשל). מי שנאבק על נשימה בסיטואציה של חנק, מבין ומרגיש את עומקה של בקשת החירות הזאת. אם אדם מודע ומסוגל להודות על החירות של אותה פעילות אינסטיקטיבית וראשונית, הוא מרגיש את פעימות חייו על כל הרבדים שלהן.

שלושת ההיבטים השונים של החירות המתוארות בשיר הן בסיסיות ומשותפות לאדם ולבעלי החיים. ההיבטים הבאים של החירות עולים מדרגה, הן במישור הקוגניטיבי והן במישור הנפשי.

לָדַעַת, לְיַחֵל לְהִכָּשֵל

"לָדַעַת": רק אדם לומד מסוגל להבין מהי החירות שבידיעה, ואיזו משמעות וכוח היא מעניקה לחייו. "דעת קנית - מה חסרת, דעת חסרת - מה קנית (ויקרא רבה א'). "הדעת", קובע ר. אמרסון, "היא תרופה נגד רעל הפחד". סוד גלוי הוא שבמשטרים טוטליטאריים הגבילו את חומרי הלימוד, הִגְלוּ או אפילו חיסלו את האינטלקטואלים.

"ליַּחֵל" זוהי בקשה שקשורה לַחֵירות הנפשית. רק אדם משוחרר מפחדים יכול להביא את עצמו למצב של תקוות; רק אדם שמוּדע לכך שתקוות יכולות גם שלא להתגשם, יכול לייחל באמת, ולא לפחד מכישלון. והרי כי כן, בקשת החירות האחרונה היא "להִכָּשֵל": מי שלָמַד לקום אחרי נפילה - מרגיש מה פירוש להיות משוחרר מפחדים, להתמלא אונים ולהתחיל מחדש.

רשימת החרויות מתחלקת לצמדים: "לדעת" מרשימת החירויות השניה, משלים את "לראות" שברשימה הראשונה: אדם יודע מרחיב את יכולת הראיה שלו, וההיפך: אדם שעיניו פקוחות לעולם יכול לקלוט ולהפנים תכנים ברמות שונות.

בדרך דומה נראה את הקשר שבין "לחוש" ו – "לייחל". שניהם קשורים ליכולות רִגשיות.
"אנו זוכים בחירותנו", אומר רבידרנת טאגור, "כאשר אנו משיגים את טבענו האמיתי ביותר"

הבית האחרון של השיר הוא בקשת היכולת לבטא את התפילה ואת ההודיה בכל עת. בקשה זו מיוחדת לאמן, אך מתאימה גם לכל אדם.

לַמֵּד אֶת שִֹפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּש זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל

בקשה זו היא המענֶה לצעירים שבשיר ב', שזמנם בידיהם ובמלֹא אטימותם קובעים (אגב פיהוק?) "הלא אין חדש תחת השמש". היכולת לברך על מה שיש ולראות בו משהו חדש, רבגוני ומשתנה - היא שהופכת את החיים לרגישים ולבעלי משמעות. אשר על כן, מסתיים השיר בבקשה שתִּמַּנע מהאדם אותה אטימות שבְּגינהּ יכולים לחלוף חיים שלמים ללא טעם:

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִלְשוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

האנפורה שמסיימת את השיר ("לְבַל") מדגישה ומזהירה אותנו מִבּוֹר האדישות שאליו יכולים להיקלע חיינו. במצב של אטימות עלולים אנחנו לקלוט את יופיים של החיים כשזה מאוחר מידי, או אפילו להסתלק מן העולם בלי לדעת עד כמה היו החיים בו רבי צבעים.
תחושה דומה מבטא המשורר הפולני צ'סלב מילוש

...אֵלִי, .. ֹשָמְרֵנִי מִיוֹם אֲטִימוּת הַלֵּב וְחוֹסֶר הָאוֹנִים
עֵת מְעוֹף הַסְּנוּנִית, הָאַדְמוֹנִיוֹת, הַנַּרְקִיסִים וְהָאִירוּסִים בְֹּשוּק
הַפְּרָחִים -
לֹא יִהְיוּ בִֹּשְבִילִי אוֹת תְּהִילָתֶךָ.

אם נחזור לרגע לסיום הבית הראשון, לזיכרונות של הזקן, נוכל בסוף הקריאה בשיר להתוודע לכוחם של הזיכרונות: "האמנות האמיתית של הזיכרון היא אמנות תשומת הלב", קובע המשורר והמבקר האנגלי, סמואל ג'ונסון. בַּיְּכוֹלֶת להתבונן, לשים לב לַפַּכִּים הקטנים של חיינו אנחנו מייצרים את הזיכרונות שלנו בכל רגע. "זיכרון הוא היומן שכולנו נושאים עימנו" (אוסקר ויילד), ולמילוי אותו יומן אחראי כל אדם לעצמו.

ביבליוגרפיה
"ספר הציטטות הגדול" ליקט וערך פרופ' אדיר כהן, הוצאת "כנרת"
הערה: השיר מודפס ברשות הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר
המאמר מנתח את שירי סוף הדרך שחיברה לאה גולדברג ומציע לראות בהם דיאלוג עם קהלת. גולדברג מציעה דרך חיים חלופית לפסימיות של קהלת ודרך השינוי בדמותו של הזקן בשיר היא מעמתת את תפיסתה מול תפיסתו של קהלת.


מאמר שני

לאה גולדברג מדברת עם קהלת, או: חכמת הציפור המזמרת
מחברת: ד"ר לאה מזור


בשנת תשנ"ב מינה שר החינוך מר זבולון המר ועדה לבדיקת מצב לימודי היהדות בחינוך הממלכתי. תוצאות עבודתה של הוועדה פורסמו בחוברת עם ועולם שנתיים אחר כך.1 הוועדה ניתחה בדאגה את תופעת הירידה הנמשכת במעמדם של לימודי היהדות במדינת ישראל והגישה המלצות לשיפור המצב. המלצתה העיקרית הייתה לפתח "תוכניות לימודים שתתבססנה על עבודה בין-תחומית במקצועות היהדות. ההוראה הבין-תחומית לא תבוא במקום או על חשבון ההוראה הדיסציפלינרית אלא תשלים אותה, תוך התבססות על הלימוד הדיסציפלינרי והעמקתו".2 הוועדה המליצה לקרב את לימודי היהדות אל לב התלמידים באמצעות הפגשתם עם טקסטים מתקופות שונות המבהירים דילמות מוסריות אישיות ונותנים ביטוי לבעיות קיומיות.3


חיבור זה נענה לאתגר ומציע עיון בהגותו של ספר קהלת דרך קריאה בשירי סוף הדרך של לאה גולדברג.4 לאה גולדברג ושירתה מעוררות כיום עניין רב.5 במאמר תוצע הדעה ששלושת השירים במחזור שירי סוף הדרך הם שלושה חלקים של שיר אחד שבו מתואר מפגש דמיוני בין המשוררת לבין קהלת. המשוררת מתגלה בשיר בדמותה של ציפור מזמרת הפונה לקהלת המופיע בדמותו של הזקן היושב לנוח בצד הדרך. הציפור מלמדת את "קהלת" שבכל הדורות יש מוצא מן הפסימיזם ושהדרך אל עצמך עוברת דרך האלוהי.


השיר הראשון

הדרך יפה עד מאד – אמר הנער.
הדרך קשה עד מאד – אמר העלם.
הדרך ארכה עד מאד – אמר הגבר.
ישב הזקן לנוח בצד הדרך


צובעה השקיעה שיבתו בפז ואדם,
הדשא מבהיק לרגליו בטל-הערב,
צפור אחרונה של יום מעליו מזמרת:
- התזכר מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?6


הזקן והדרך

בבית הראשון של השיר ארבע דמויות: הנער, העלם, הגבר והזקן. מסוף השיר מתברר שארבע הדמויות הן ארבעה שלבים בחייו של גיבור השיר.

"הדרך" היא המילה המנחה בשיר. היא נזכרת בו חמש פעמים, ובמקומות מחושבים היטב: בראש השיר (שלוש פעמים), בסיום הבית הראשון שהוא אמצע השיר ובסיום הבית השני שהוא סוף השיר. "הדרך" יוצרת אפוא את מסגרת השיר ואת מרכזו. הדרך היא הציר שסביבו נעים חייו של הגיבור: עברו כנער, כעלם וכגבר מתמקד בהיגדים על הדרך, ובזקנתו הוא זוכר את "הדרך" כשהוא יושב לנוח "בצד הדרך". על כן נושא השיר הוא הזקן והדרך.


עברו של הזקן מתואר בשלוש השורות הראשונות של השיר שיצוקות בתבנית אחידה: "הדרך... עד מאד – אמר ה..." החלק המשתנה בתבנית הוא השלב בחייו של הדובר (נער, עלם או גבר) וטיב הערכתו את הדרך: אם יפה היא, קשה או ארוכה. המבנה הזה מטעים מצד אחד את התבנית החוזרת ומצד אחר את היסודות המשתנים הבולטים על פני הרקע האחיד. המבנה הנוקשה של שלוש הראשונות עושה אותן לחטיבה נפרדת מבחינה צורנית. בשורה הרביעית בשיר התבנית החוזרת נעלמת ומופיע חידוש בצורה ובתוכן: "ישב הזקן לנוח בצד הדרך". לא עוד היגד על הדרך אלא פעולה. הזקן אינו בדרך עוד אלא "בצד הדרך". השינוי החד באופן ההבעה נועד להבדיל בין שני שלבים מרכזיים בקורותיה של הדמות שבשיר: עברה, המורכב מהשלבים של הנער, העלם והגבר; וההווה שלה, שהוא זמן הזקנה.


בעברו היה האיש דמות דומיננטית. הוא תמיד "אמר" – כנער, כעלם וכגבר – ודבריו היו תמיד על "הדרך". את השקפתו על "הדרך". את השקפתו על הדרך הוא ניסח תמיד בהיגד קצר, מכליל, בוטח, חד-משמעי ומוקצן המתאים למי שרגיל שדעתו נשמעת. בהתלהבות הנעורים הוא חשב שהדרך היא היופי האין-סופי. אחר כך נתחלף לו החיוב בשלילה, והוא ראה בה רק קושי. לימים הוא לא ראה בה עוד דבר, מטוב ועד רע. משנעשה עיוור לאיכויותיה, באה הכמות ותפסה את מקומן בתודעתו. "הדרך ארכה עד מאד" אמר ולא יסף עוד.


בשורה הרביעית השיר עובר מעברו של הגיבור אל ההווה שלו. עכשיו הוא "הזקן", והוא אינו נמצא עוד בדרך אלא יושב לנוח "בצד הדרך". זמן הסיפר מתארך, והבית השני כולו מוקדש להתרחשות ב"צד הדרך". שם, בצד הדרך, מתגלה לזקן משמעותה העמוקה של הדרך שחמקה ממנו בהיותו נער, עלם וגבר. הגילוי התאפשר עם שינוי נקודת התצפית.


כשישב הזקן לנוח בצד הדרך, אפפה אותו אווירה של סוף. הזמן היה זמן השקיעה הטל "טל הערב", והציפור "צפור אחרונה של יום". הרמוניה מלאה השתררה בין הזקן לבין הטבע. זמן הסוף הוא זמן של חסד. הזקן ישב לנוח, והשקיעה צבעה את שערו שהלבין בפז ובאודם, הדשא הבהיק לרגליו בטל הערב, והציפור חגה מעליו מזמרת. דומה היה למלך הישוב על כיסאו עטור כתר פז והכול טורחים למענו. אז פנתה אליו הציפור ודיבורה בנועם ("מזמרת"): "התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?" הציפור שואלת, אין דרכה במשפטי חיווי נחרצים כשל הנער, העלם והגבר.

דבר הציפור החותם את השיר הראשון הוא כנגד שלוש האמירות שפתחו אותו, ויש בו תפיסה חדשה. בעבר נלאה האיש מלמצוא את משמעות הדרך משום שהייתה מקובעת בו התפיסה שהאמת טמונה בהיבט אחד של ההוויה: יופי, קושי או אורך. הציפור מלמדת אותו שסוד הדרך במורכבותה. הזקן לא ידע זאת כי הוא מעולם לא זכר, ומאחר שהוא לא זכר, היה הקיטוע למאפיין הדומיננטי של חייו. פעם הוא היה הנער שחשב שהדרך יפה עד מאוד, פעם הוא היה העלם שקבע שהדרך קשה עד מאוד, פעם הוא היה הגבר שהיה סבור שהדרך ארוכה עד מאוד, ולבסוף הוא היה הזקן שישב לנוח בצד הדרך. בכל קטע של חייו הייתה לו גישה אחרת אל הדרך, וכל קטע הסתיים סיום חד כדי לפנות את מקומו לקטע חיים חדש עם השקפה אחרת. עתה, בערוב ימיו, הציפור גורמת לו לראות בחייו שלמות מורכבות אחת. בעזרת הזיכרון המצרף הזקן שב להיות בתודעתו שוב גם הנער, גם העלם וגם הגבר.


מיהו הזקן? מיהי הציפור המזמרת שמיטיבה כל כך להכיר אותו? מדוע היא מתעניינת בו? מה משמעות המפגש ביניהם? מדוע הציפור מדברת על הזיכרון דווקא? מהי "הדרך" שבה התעניין הזקן כל חייו? האם הזקן "בצד הדרך" חי או מת? ומהו "צד הדרך"? האם הוא מעין אזור דמדומים בין חיים לבין מוות, בין מציאות לבין הזיה? התשובות לשאלות הללו מסתמנות מההמשך.


השיר השני

אמרת: יום רודף יום ולילה – לילה.
הנה ימים באים, - בלבך אמרת.
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלוניך,
ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש.


והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת,
וימיך ספורים ויקר מנינם שבעתים,
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש.7


הזקן הוא קהלת

הרצף הביוגרפי-כרונולוגי שהתחיל בשיר הראשון (נער, עלם, זקן) נמשך בשיר השני. גיבורו של השיר אינו עוד זקן בעלמא אלא זקן מובהק. שלושה ביטויי גיל באים בזה אחר זה כדי לבטא זאת: בא בימים, זקן, שב. הוא כבר בסוף הדרך. "הדרך" הייתה המילה המנחה של השיר הראשון (חמש פעמים) ומתחלפת ב"יום" (שבע פעמים) כדי לבטא את השינוי שחל בתחושת הזמן של הזקן. הזמן אינו עוד רצף ארוך ובלתי מופרע (= "הדרך") אלא משך המורכב מיחידות בדידות של "יום". הזמן נעשה מכווץ, אינטנסיבי ויקר: "והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת, / וימיך ספורים ויקר מנינם שבעתים / ותדע: כל יום אחרון תחת השמש". זו הייתה שגיאה לוגית להסיק מהמחזוריות של "ערבים ובקרים הפוקדים חלוניך" שאין כל חדש תחת השמש כי כלל לא בטוח שאתה תהיה בחלון כשיבואו הערבים והבקרים לפקוד אותו בפעם הבאה. עצם קיומו של יום נוסף הוא "החדש תחת השמש" כמו שהחיים כמכלול הם "חדש" מול המוות המאין האין-סופי. המודעות לסוף יוצרת הבנה חדשה: הדרך היא הזמן, הזמן הוא החיים, והחיים זורמים אל כיליונם.


בשיר השני, כמו בשיר הראשון, יש עימות בין עמדתו של האיש בהווה לבין עמדתו בעבר. עמדתו בעבר התבטאה במה שהוא "אמר". בשני השירים יש חזרה משולשת על הפועל "אמר" בבית הראשון של השיר. בשיר הראשון כתוב: "אמר הנער [...] אמר העלם [...] אמר הגבר", ובשיר השני "אמרת [...] אמרת [...] ותאמר". (ההבחנה נער-עלם-גבר נעלמת משום שהזיכרון המצרף כבר מיזג ביניהם.) עמדתו החדשה של האיש מנוסחת בסוף כל אחד משני השירים. על פי השיר הראשון, כשנעשה האיש זקן, הוא הבין שהאמת שהחזיק בה בעבר הייתה חלקית בלבד כי הדרך אינה יפה, קשה או ארוכה אלא יפה, קשה וארוכה גם יחד. על פי השיר השני, כשהיה הזקן לזקן מופלג, הוא תפס לפתע שחדש כל יום תחת שמש.


בעבר התבונן האיש בטבע וראה יום רודף יום ולילה לילה. מתוך זה הוא ידע לנבא שיבואו ימים נוספים ("הנה ימים באים, בלבד אמרת"). החיזוי הזה התגשם תמיד, ומכך הוא גזר את הכלל שאין חדש תחת השמש. המהפכה בתודעתו התרחשה כשהעתיק את מבטו מהטבע אל עצמו. כשהוא הבחין בזקנתו המתקדמת, הוא נוכח לדעת שאי אפשר לו עוד לומר בביטחון "הנה ימים באים" כאשר "כל יום אחרון תחת השמש". מכאן הוא גזר את הכלל החדש ההפוך לכלל שהאמין בו קודם לכן, "חדש כל יום תחת השמש". את הוודאות המלאה באמתותו של הכלל החדש השיר מבטא באמצעות האנפורה "ותדע [...] ותדע".


את התהליך שהביא את הזקן לשנות את דעתו ואת המהפכה בכלל שהחזיק בו ביטאה המשוררת באמצעות אותה תחבולה ספרותית: חזרה על היגד קודם תוך שינוי קל במילים או בסדרן שגורם לשינוי מהותי בתוכן. בעבר התבונן הזקן בטבע ואמר "הנה ימים באים", ועתה הוא מפנה את מבטו אל עצמו ורואה שהנה הוא בא בימים ("והנה אתה בא בימים"). המסקנה מההתבוננות בטבע הייתה "הלא אין חדש תחת השמש", והמסקנה מההתבוננות בעצמו היא ש"חדש כל יום תחת השמש". המילה "חדש" שינתה את מקומה ועברה מעבר פולמוסי ומודגש לראש המשפט.


עם השורות "ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלוניך, / ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש" נחשפת זהותו של הגיבור. את "וזרח השמש ובא השמש [...] ואין כל חדש תחת השמש" אמר כמובן קהלת (קהלת א' 5, 9). כל מאפייני הדמות תומכים בזיהוי הזה: תיאורו כאיש שכל ימיו "אמר" ("הבל הבלים אמר קהלת", א' 2), היותו מכובד (בישיבתו בצד הדרך משול היה למלך), ניסוחיו הנחרצים, תחומי התעניינותו, חשיבתו ונכונותו לשנות את דעתו עד כדי כך שיהיו דברים סותרים זה את זה.


לאה גולדברג, ספר קהלת והמדרש

לאה גולדברג היטיבה להכיר את ספר קהלת. בזיכרונותיה היא מספרת על המורה שלה לתנ"ך מר משה פרנק: "בזכותו ידעתי על-פה את כל ספר קוהלת ושיר השירים".8 ספר קהלת מופיע בשירתה באופנים שונים. יש שהיא מזכירה אותו באופן כללי כמו בשורה "מאור בראשית עד דמדומי קהלת".9 ויש שהיא מצטטת ממנו תוך ציון המקור כגון "בוא, עצם את עיניך לרגע וזכר שכתוב, בין היתר, בספר קהלת, כי מתוק האור".10


פרק א' בקהלת שממנו היא מצטטת בשירנו את פסוק 9 ("ואין כל חדש תחת השמש"). מהדהד בעוד כמה משיריה. פסוק 6, "הולך אל דרום וסובב אל צפון. סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח", נשמע בשורות "השיחה? כמו הרוח ההוא הסובב בספרו של קהלת",11 "על סביבותיו חזר הרוח וירגע",12 "אך הולך הרוח ובא הרוח / ואת כל הקולות נושא הרוח".13 ופסוק 7, "כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא", נשמע בשורות "וכל הנהרות הולכים הימה / והים איננו מלא",14 "הנהרות הולכים אל הים והים איננו מלא ולכן ידעתי כי טוב. / [...] / ודמם זרם אל הים והים איננו מלא – אלהי, האמנם זה טוב?"15


המדרש מייחס לשלמה את חיבור שיר השירים, משלי וקהלת: "אבל לעת זקנת שלמה סמוך למיתתו שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים הללו משלי שיר השירים וקהלת".16 ייחוס שלושת הספרים הללו לשלמה היה מקובל על לאה גולדברג, והוא משתקף בשיר שבו היא מציירת את הגיבור בדמותו של שלמה, בעל אלף הנשים, המחזר אחר השולמית (שיר השירים ז' 1) ומבטיח שלא לשאת "משלים" ולא לשוב "אל הספד של קהלת":


לא אשוב לעולם אל הספד של קהלת
את שלהבת צחוקך במשלים לא אמית,
גם הלילה הן לי, הרבות, כל האלף,
אבל את האחת, שולמית!17


בספרות המדרש יש התייחסות גם לסדר חיבור הספרים של שלמה: "ר' יונתן אמר: שיר השירים כתב תחילה, ואחר כך משלי, ואחר כך קהלת. ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ: כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים".18 התפיסה הביוגרפית הזאת משתקפת במבנה המשולש הפותח את שירי סוף הדרך:

לשון המדרש

לשון השיר הראשון


כשאדם נער אומר דברי זמר,
הגדיל אומר דברי משלות,
הזקין אומר דברי הבלים.
הדרך יפה עד מאד – אמר הנער.
הדרך קשה עד מאד – אמר העלם.
הדרך ארכה עד מאד – אמר הגבר.



מדברי ר' יונתן שאב השיר את הרצף הביוגרפי, את החלוקה לשלוש תקופות חיים, את אזכור "הנער" בשלב הראשון ואת החזרה המשולשת על השורש אמ"ר. לאה גולדברג עשתה דבר נוסף: היא לקחה מהמדרש את הכתוב "אבל לעת זקנת שלמה, סמוך למיתתו, שרתה עליו רוח הקודש", ניתקה אותו מהקשרו ונתנה לו פירוש חדש. על פי המדרש היצירתי שלה, היו בחיי שלמה שלוש תקופות, ועוד אחת, "לעת זקנת שלמה, סמוך למיתתו". על השלב הזה בחייו היא טוותה את מחזור שירי סוף הדרך שהוא לדעתנו אגדה שירית שגיבורה הוא שלמה-קהלת החוזר בו לעת זקנתו, סמוך למיתתו, מכל עמדותיו הידועות ומגיע להבנה חדשה על משמעות החיים. המהפך בגישתו בא בעקבות פגישתו עם הציפור המזמרת.



לפי מדרשים שונים שהתבססו על מלכים א, ה' 13, שלמה-קהלת הבין את לשון בעלי החיים ולשון הציפורים בכלל זה. "'ויקץ שלמה והנה חלום' (מלכים א, ג' 15). א"ר יצחק חלום עומד על כנו. צפור מצייץ ויודע על מה מצייץ, חמור נוהק ויודע על מה נוהק. מיד 'ויבא ירושלים ויעמד לפני ה' ויעש עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו' (שם). א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. מיד שרתה עליו רוח הקדש ואמר ג' ספרים הללו משלי שיר השירים וקהלת".19


ייתכן שהבחירה בציפור דווקא שתדבר עם הזקן בשירי סוף הדרך מושפעת, בין השאר, מתיאורו של הזקן בסוף ספר קהלת שנאמר עליו "ויקום לקול הצפור" (י"ב 4), "שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין" (רש"י).

שירי סוף הדרך נשענים על המדרש ועל המקרא, אבל אין הם עמוסים במבואת מהם. במרכז היצירה נטעה המשוררת את המובאה המזהה זיהוי ברור וחד-משמעי את הזקן עם קהלת ("ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש"), ובחלקיה האחרים הסתפקה באלוזיות עדינות לשלמה-קהלת – לשוניות, סגנוניות, ורעיונות. ביצירתה פגישה עם משורר (על אברהם בן יצחק סונה), לאה גולדברג מספרת על המשורר הנערץ עליה: "על הסופרים העברים אמר לי פעם: הם כותבים בסגנון מקראי ובסגנון המשנה ובסגנון מדרשי, אבל הם שוכחים שכל סופר צריך להיות בעל סגנון משלו".20 לאה גולדברג כתבה את שירי סוף הדרך בסגנון משלה, לא מקראי ולא מדרשי, אבל המקרא והמדרש שימשו לה מקור השראה.


הציפור היא המשוררת

לפי השיר הראשון בשירי סוף הדרך, מחשבותיו של הגיבור בהיותו נער, עלם וגבר היו מתועלות בערוצים קבועים שסחטו ממנו בהדרגה את כל תחושת החיים. נקודת המפנה בחייו הייתה כשהוא שבר את הזיקה האוטומטית שלו לדרך (ההיגדים המנוסחים בתבנית קבועה) וישב לנוח בצד הדרך. אז התחיל לפתע הטבע להגיב אליו. כנגד שלושת ההיגדים שלו בעבר מופיעות עתה שלוש תגובות של הטבע – של השקיעה, של הדשא ושל הציפור – ושיאן הוא כשהציפור פותחת את פיה ומדברת אליו. המפגש עם הציפור המזמרת מעלה את הזקן על המסלול שיוביל אותו בסופו של דבר להחייאת תחושת החיים שאבדה לו.


בשירה של לאה גולדברג הציפור שואלת את הזקן "התזכור?" קהלת טוען ש"אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו ללא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה" (א' 11), והציפור מעוררת את קהלת הזקן לראות שיש זיכרון לדברים הראשונים.


השיר השני של שירי סוף הדרך מנוסח כולו בגוף שני, וסביר להניח שזה המשך דבריה של הציפור שהתחילו בסוף השיר הראשון.


האיש והציפור הם שתי הדמויות הראשיות של שירי סוף הדרך. הוא זקן, והיא "צפור אחרונה של יום"; הוא דמות גברית (נער, עלם, גבר, זקן), והיא דמות נשית; הוא גדול (אדם) והיא קטנה (ציפור); הוא דמות דומיננטית, והיא דמות עדינה וצנועה; הוא "אומר" והיא "מזמרת". שניהם בודדים. לצד הזקן לא תמצא לא אישה, לא ילד ולא ידיד, ולצד הציפור לא תמצא לא קן ולא גוזלים. הזקן הוא האיש ההולך לבד ב"דרך" והוגה במה שקורה "תחת השמש" (צירוף מפתח בספר קהלת שמופיע בשיר שלוש פעמים), והציפור חגה לה לבד מעל הזקן ומזמרת למי שאינו פונה אליה ואינו מתעניין בה.


מאפייני האישיות והביוגרפיה של הזקן ושל הציפור הולמים את דמותם של קהלת ושל לאה גולדברג. במחזור השירים של לאה גולדברג דיוקן המשורר כאיש זקן המשורר מופיע בדמות ציפור. לאה גולדברג שמה בפיו את המילים כי אחרי מותו "איש לא ידע עוד כי אני צפור-השחר – העפרוני".21 בשיר השלישי במחזור נאמרים דברים ברוח קהלת. על דברי קהלת "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת" (קהלת א' 4) לאה גולדברג מגיבה שם כך:
אל תנסה ללכת עם הדור,
הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,
הדור הולך למקום אחר
ולך אין הזמנה.


אל תנסה ללכת עם הדור,
הדור אינו רוצה שתלך עם הדור.
הדור רוצה היום אותך לקבר
ולהנחילך לדורות אחרים.22


המפגש בין הזקן לבין הציפור ממש כמו המפגש בין קהלת לבין לאה גולדלברג הוא מפגש מדומה. "אין כל מניעה לנהל דיאלוגים עם אדם שאיננו, שמת מכבר או נסע למרחקים. דמיוננו הוא-הוא שיכול לפרוץ את גבולות הזמן והמוות ולהקנות לנו את החופש המיוחל". כך כותבת עמיה ליבליך בספרה רקמות23 שבו היא מתארת סדרת מפגשים שלא התקיימו מעולם עם דבורה בארון. מפגשים מדומים לא היו זרים גם ללאה גולדברג. בספרה מכתבים מנסיעה מדומה, מעין רומן-יומן אינטלקטואלי, היא כתבה: "הלא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנור הבוער ולחשוב שזהו המסע שלי, שאני כבר נסעתי. הלא כך הוא – נסיעה ספרותית גם בה יש הרפתקאות וחוויות'.24 שירי סוף הדרך הם שירים מנסיעה מדומה של לאה גולדברג אל קהלת. מטרת הנסיעה היתה לבחון את השקפת עולמה על הרקע החד והמוקצן של קהלת.


השיר השלישי

למדני, אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשים,
לדעת, ליחל, להכשל.


למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל.25


תפילה

השיר השלישי הוא תפילה. כמו בשיר השני גם כאן לא נאמר מיהו הדובר, אבל מבנה השירים מזמין את האפשרות שזוהי תפילתו של קהלת. לשירי סוף הדרך יש מבנה-על: השיר הראשון כתוב בגוף שלישי, השיר השני בגוף שני, והשיר השלישי בגוף ראשון. בהתאם לכך השיר הראשון מדבר על הזקן, השיר מדבר אל הזקן והשיר השלישי הוא של הזקן. מה מתאים לכך כינוי הגופים בלשון העברית: נסתר, נוכח, מדבר! בשיר הראשון הזקן הוא עדיין בחזקת חידה לקורא, ורב בו הנסתר על הגלוי; בשיר השני נחשפת זהותו של הזקן, והוא כבר אישיות מורכבת בעלת נוכחות; בשיר השלישי הוא מדבר: 'למדני, אלהי...'

במדרש נאמר: 'אבל לעת זיקנת שלמה, סמוך למיתתו, שרתה עליו רוח הקודש'.26 לאה גולדברג פרשה את רוח הקודש הזאת כתפילת שלמה-קהלת לאלוהיו סמוך למיתתו. על האיש שבשיר עובר תהליך של מטמורפוזה שהתפילה היא שיאו. קהלת יעץ לאדם לירוא מפני האלהים (קהלת ה' 6; ח' 12); להשמר בבית האלהים כי שם צפויות לו סכנות (ד' 17); ולהמעיט בתפילה: 'אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ועל כן יהיו דבריך מעטים' (ה' 1). והנה בשיר הוא מתואר כמי שמשתפך בתפילה ארוכה. הבית הראשון בתפילה מתחיל ב'למדני' והבית השני ב'למד', ויש בכך לא מעט אירוניה, כי מי שמתואר כמי שהיה 'חכם' ו'למד דעת את העם' (י"ב 9) מבקש כאן שילמדוהו. הוא לא מבקש מאלוהיו שילמדנו תפילה סתם אלא דווקא 'ברכה ושיר הלל', שמעולם קודם לכן לא עלו על דל שפתיו, והיו באופן מוחלט מחוץ לעולמו.


התפילה שבשיר היא תפילתו של מי שנמצא בסוף הדרך ויודע זאת. קהלת ראה בזיקנה את התפוררות הגוף ואת איבוד רצון החיים. אלו השנים 'אשר תאמר: אין לי בהם חפץ' (י"ב 1). לאה גולדברג מתפלמסת עם הפסימיזם הזה, והיא עושה זאת באמצעות תכסיס מחוכם. היא מתארת בשירה את קהלת עצמו בעת זיקנתו ומראה שהתהליך העובר עליו הוא הפך כל תורתו.


התפילה מגלה שהקירבה אל המוות מלבה באדם באורח פרדוכסלי את רצון החיים בכל עוזו. תשוקת החיים מתבטאת בשיר מבחינה ספרותית בשתי הסדרות של שלושה שמות פועל הבאים ברצף בזה אחר זה. הסידרה הראשונה, 'לראות, לחוש, לנשם' עוסקת בגופני, והשנייה, 'לדעת, ליחל, להכשיל', בנפשי. 'לראות, לחוש, לנשם' מבטאים את תשוקת הקיום הבסיסית. המתפלל אינו מבקש לראות או לחוש בדבר מסוים אלא מבקש על עצם הפעולות הללו, הנתפסות על ידי החיים כמובנות מאליהן, ודווקא קרבת המוות מלמדת עד כמה אין זה כך. הסידרה השנייה היא תפילה לתחושת חיים: 'לדעת, ליחל, להכשל'.


ספרות החכמה המעשית במקרא רואה בהצלחה את חזות הכל. בתפילה שבשיר, בניגוד לכך, ישנה בקשה 'לדעת, ליחל, להכשל'. הכשלון הוא אחד מהגילויים של חירות האדם. אילו היה מתגשם האידאל החכמתי של הצלחה מתמדת היה האדם הופך למין יצור אוטומאטי-מכאני שהוא אמנם מוגן מכל צרה ופגע אך משולל חופש בחירה. לחיות חיים אמתיים הוא לדעת שהיסורים, התקווה והכשלון הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. תכלית החיים אינה ההצלחה. החיים אינם אמצעי לתכלית הנמצאת מעבר להם. תכלית החיים, לפי התפילה שבשיר, היא החיים עצמם.


התפילה מביעה רצון חיים עז ועם זאת השלמה עם המוות. הדבר הראשון שהמתפלל מבקש עליו סמוך למיתתו הוא לדעת לברך "על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל". חיי אדם משולים לעץ. שיאם הוא פרי בשל, וסופם עלה קמל שעתיד לנשור מן העץ. בקיום על קו הקץ, כשהנוגה של הפרי הבשל נעלם, מתברר שבסוף הדרך צפון "סוד". הקמילה כמו ההבשלה היא חלק בלתי נפרד מהמהלך הטבעי של החיים, והחכם באמת הוא היודע לקרוא לאלוהיו שילמדו לברך ולהתפלל על שניהם.


המחצית השנייה של התפילה עוסקת בזמן, והיא המשך ופיתוח לדברים שנאמרו בשיר השני. לפי השיר השני, חל שינוי בתפיסת הזמן של הזקן. במקום לראות את "הימים" (הזמן הפיסיקלי) הוא התחיל לראות את "ימיו" (הזמן האישי). עם השינוי נולדה בו ההכרה כי "חדש כל יום תחת השמש". בתפילה מתגלה לזקן שתכונת החידוש של הזמן צפונה במקורו האלוהי. עתה הוא יודע שיש רק שני סוגי זמן: "זמנך" (הזמן האלוהי) ו"יומי" (הזמן האישי). הזמן האלוהי אין-סופי והזמן האישי מוגבל. הזקן יודע שדרכו כבר קצרה עד מאוד וזמנו כבר נמדד ביחידות של "יום". כשהוא מבקש בסוף תפילתו "לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום", עומדים לנגד עיניו ההווה ("יומי היום") והעבר ("כתמול שלשום") בלבד. העתיד כבר מחוץ לאופק.


המתפלל רואה בהרגל את הסכנה הגדולה ביותר, ועל כן הוא חוזר פעמיים על "לבל" (אנפורה): "לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, / לבל יהיה עלי יומי הרגל". בשני השירים הראשונים הייתה הנגדה בין עברו של הזקן שההרגל שולט בו לבין ההווה שלו שמתרחש בו חידוש. בשיר הראשון התבטא ההרגל בנוסחה "הדרך [...] עד מאד אמר ה[...]" ובשיר השני בנוהג להתבונן בחילופי היום והלילה ולחשוב שאין כל חדש תחת השמש. השיר השלישי הוא תפילה שלא להיות עוד שבוי בכבלי ההרגל.

לאה גולדברג ראתה בהרגל את שורש הרע. בחיבורה על יסודות השירה היא כתבה: "הדימוי בשיר, המקרב דברים רחוקים והמתאר דברים, מצבים ומעשים, שאינם מתרחשים, כביכול, במציאות, חושף את האמת, מסיר מעינינו את הצעיף העבה של ההרגל, המכריחנו לראות את העולם 'כמות שהוא' – היינו, כמו שהוא מצטייר לפנינו בהכללותיו היומיומיות. השיר מגלה את האמת הנסתרת שבו (בעולם), פוקח את עינינו על אפיים העמוק, העשיר, המגוון יותר של הדברים".27


בדברים הללו היא מתייחסת לשתי דרכים לבטא במילים את טיבה של המציאות: דרך השיר ודרך ההכללות היום-יומיות. ההכללות היום-יומיות נובעות מההרגל, והן קולטות רק את הרובד הבנאלי של ההוויה. לעומת זאת השיר מצליח לחדור למעמקים ולהגיע אל האמת המורכבת של הדברים.

מה שלאה גולדברג ניסחה כאן בלשון הפרוזה היא ביטאה בשירי סוף הדרך בלשון השירה. לישויות המופשטות - ההכללות היום-יומיות והשיר – היא העניקה בשירי סוף הדרך דמויות פרסנוליות: זקן והציפור. הציפור פוקחת את עיניו של הזקן לראות את אופיים "המגוון יותר של הדברים" וכך לנטוש את דרך ההרגל. הזקן הוא קהלת, מלך ההרגל וההכללות היום-יומיות ("מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש", קהלת א' 9), והציפור המזמרת היא המשוררת עצמה.


טענו לעיל שהמבנה של השירים מזמין את התפיסה שהזקן הוא המתפלל (דברים עליו, אליו ושלו). עתה מתברר שהתפילה יכולה להיות באותה מידה גם תפילת הציפור כי ההשקפות המתבטאות בה הן תמצית השקפת עולמה של לאה גולדברג. בסוף השיר נעשו השניים לאחד, והזקן והציפור התאחדו בתפילה משותפת.


שלוש תחנות "בצד הדרך" כנגד שלוש התחנות "בדרך"

שירי סוף הדרך מתארים שני תהליכי השתנות העוברים על הגיבור. התהליך הראשון התרחש "בדרך", ובה הפך שלמה מהנער שחיבר את שיר השירים לקהלת. התהליך השני התרחש "בצד הדרך", ובו איבד הזקן בזה אחר זה את כל מאפייניו של קהלת.


כשהלך האיש בדרך הוא עבר שלוש תחנות. התחנה הראשונה הייתה בנעוריו, אז אמר שהדרך יפה עד מאוד (שלמה כמחברו של שיר השירים). התחנה השנייה הייתה בימי עלומיו, אז אמר שהדרך קשה עד מאוד (שלמה כמחברו של משלי). והתחנה האחרונה הייתה בימי בגרותו, אז אמר שהדרך ארוכה עד מאוד (שלמה כמחברו של ספר קהלת). כשאמר האיש שהדרך ארוכה עד מאוד, לא היו עוד לדרך בעיניו לא משמעות ולא תוכן ונשארה רק העובדה הטכנית של קיומה. את דרכו הוא התחיל ביופי וסיים בלא כלום – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"(א' 2 וראו גם י"ב 8). כנגד שלוש התחנות שבדרך מופיעות שלוש תחנות בצד הדרך, ואלו הן: הזיכרון ("התזכר?" סוף השיר הראשון), הידיעה ("ותדע [...] ותדע", סוף השיר השני) והתפילה (השיר השלישי).


ראשיתו של התהליך בצד הדרך בשלווה גדולה. כשישב הזקן לנוח בצד הדרך, נעשה לו נס והוא נעשה דומה לגיבורו הצעיר של שיר השירים. הרעיה בשיר השירים תיארה את אהובה "צח ואדום דגול מרבבה. ראשו כתם פז" (שיר השירים ה' 11-10), והמשוררת תיארה את הזקן כמי שהשקיעה צובעת את שיבתו "פז ואדם". כמו גיבורו של שיר השירים ש"ירד לגנו לערוגות הבשם" (ו' 2), כך הזקן יושב לו ו"הדשא מבהיק לרגליו בטל-הערב". הזקן שהתחיל את דרכו בצד הדרך מקביל לנער שאמר שהדרך יפה עד מאוד (שלמה של שיר השירים). שניהם התחילו את המסע מן היופי העצום. אך כגודל הדמיון כן גודל ההבדל ביניהם. הנער אמר על הדרך שהיא יפה עד מאוד, ואילו הזקן אינו אומר דבר. הוא חי את היופי. וזה ההבדל העקרוני בין שלמה-קהלת לבין הזקן: שלמה-קהלת דיבר על העולם והזקן חי אותו.


בצד הדרך רכש לו הזקן הבנות הפוכות להבנותיו של קהלת. האיש שטען ש"אין זכרון לראשונים" התחיל לזכור ולראות את הדברים במורכבותם, הספקן הגדול הגיע אל הידיעות הוודאית ("חדש כל יום תחת השמש"), והרציונליסט שנרתע מקרבת האלוהים נעשה לבעל תפילה. באחד משיריה כתבה לאה גולדברג ש"בראי משתקפות אגדות הפוכות" (ילדות, שיר ה'). שירי סוף הדרך הם ראי שבו משתקפת דמותו ההפוכה של קהלת. באופן מוזר המהפך הקיצוני שעבר על קהלת בשיר תואם את גישתו, כי קהלת לא נרתע מכך שיהיו דברים סותרים זה את זה.


שלוש התחנות שעבר הגיבור "בדרך" עד שנעשה קהלת מסמנות את שלבי דעיכת תחושת החיים בקרבו, ושלוש התחנות שעבר "בצד הדרך" עד שפשט מעליו את דמות קהלת עשו אותו ליותר חי ממה שהיה אי פעם בחייו. וכשהוא התפלל לאלוהיו שלא להיות עוד קהלת, הוא הגיע לסוף הדרך.


שירי סוף הדרך בוחנים שתי חלופות לנורמות חיים: הנורמה של קהלת כפי שהיא מובעת בספר הנושא את שמו והנורמה של המשוררת. לאה גולדברג דוחה מכול וכול את תפיסת עולמו של קהלת, והיא עושה כן בעדינות רבה, בחסד וברחמים. באגדה שהיא טוותה בשיר, היא מופיעה בדמות הציפור המזמרת הגואלת את קהלת מעולמו הספקני והקודר וגורמת לו להבין שלא הכול הבל.


הערות שוליים

עם ועולם: תרבות יהודית בעולם משתנה, ירושלים תשנ"ד.
שם, עמ' 12-11.
שם, עמ' 12.
שירי סוף הדרך פורסמו בפעם הראשונה בדבר הפועלת, שנה כ', חוב' 3-2, אדר א'-אדר ב', תשי"ד.
כמה מהחיבורים הבולטים הם ר' קרטון-בלום וע' ויסמן (עורכת), פגישות עם משוררת – מסות ומחקרים על יצירתה של לאה גולדברג, תל אביב 2000; ע' ליבליך, אל לאה, תל אביב 1995; א"ב יפה, לאה גולדברג תווי דמות ויצירה, תל אביב 1994; א"ב יפה, פגישות עם לאה גולדברג, תל אביב 1984; א"ב יפה (עורך), לאה גולדברג – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה, תל אביב 1980; ט' ריבנר, לאה גולדברג – מונוגרפיה, תל אביב 1980; א' באומגרטן-קוריס, אמצעים ספרותיים בשירתה של לאה גולדברג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1979.
ט' ריבנר (עורך), לאה גולדברג – כתבים ב', רמת גן 1973, עמ' 152.
שם, עמ' 153.
לאה גולדברג, "פרקי זכרונות מקוטעים", בתוך: היכל ששקע... החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, י' יבלוקובסקי (עורך), תל אביב (אין תאריך), עמ' 133.
"חדרי עור...", בתוך: לאה גולדברג – כתבים ג' עמ' 117.
"על הדברים הפשוטים", בתוך: לאה גולדברג – כתבים ג', עמ' 192.
"ארבעה שירים מבית-קפה", שיר ב', בתוך: לאה גולדברג – כתבים ג', עמ' 130.
"אחרונים בשדה", בתוך: לאה גולדברג – כתבים א', עמ' 184.
"שברי סערה", בתוך: לאה גולדברג – כתבים ב', עמ' 274.
"שירי שכחה", בתוך: לא גולדברג – כתבים ג', עמ' 35.
"קול העולמות האבודים", שיר א', בתוך: לאה גולדברג – כתבים ג', עמ' 240.
מדרש סדר עולם רבה פרק ט"ו, י"ט-כ"ב, מהדורת ד' רטנר, ירושלים תשמ"ח.
"ארבעה שירים מבית-קפה", שיר ג', בתוך: לאה גולדברג – כתבים ג', עמ' 134.
שיר השירים רבה פרשה א', פסקה י', מהדורת ש' דונסקי, תל אביב תש"מ.
מדרש רבה קהלת, לקוטים, אן-ארבור 1983, כרך א', חלק ב', 5-4; כרך ב', 7, 9.
לאה גולדברג – כתבים ד', עמ' 318.
לאה גולדברג – כתבים ג', עמ' 60.
שם, עמ' 62.
תל אביב 1991, עמ' 7.
מכתבים מנסיעה מדומה, תל אביב תשמ"ב, עמ' 5.
לאה גולדברג – כתבים, ב, עמק 154.
לעיל, הערה 16.
חמישה פרקים ביסודות השירה, ירושלים תשי"ז, עמ' מ'.
ביבליוגרפיה:

כותר: לאה גולדברג מדברת עם קהלת, או: חכמת הציפור המזמרת
מחברת: מזור, לאה (ד"ר)
תאריך: דצמבר 2002 , גליון 19
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.

כמובן לחנו של שם טוב לוי באחד האלבומים העבריים הנפלאים



וביצוע עדין ויפה של גידי גוב



יש ביצועים רבים ומגוונים כמובן שיוטיוב יכול למשוך אתכם לתוך העולם הנפלא הזה.

_________________
מו מוז מוזי מוזיקה


חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 31/12/14 09:24 
חבר האתר


הצטרף:
08/12/10 09:11

הודעות: 1607
מיקום: מודיעין
שלחתי בטעות פעמיים ;)

_________________
מו מוז מוזי מוזיקה


חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 31/12/14 09:54 
חבר האתר


הצטרף:
08/12/10 09:11

הודעות: 1607
מיקום: מודיעין
עוד קצת לאה גולדברג






_________________
מו מוז מוזי מוזיקה


חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 31/12/14 10:36 
חבר האתר

סמל אישי של המשתמש

הצטרף:
21/01/10 10:22

הודעות: 4990
גבי תודה.
אם כבר לאה גולדברג אז חייבים את זה:

_________________
מוזיקה היתה אהבתי הראשונה

עדיין תלמיד,או כיצד בונים מערכת ב....50 שנה


חזור למעלה
 פרופיל אישי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 01/01/15 20:13 
חבר האתר

סמל אישי של המשתמש

הצטרף:
28/09/09 23:10

הודעות: 3521
ועוד קצת מיונה וולך

10858618_10152959593304853_3766454606847242991_n.jpg



בִּלְבוּשָׁן.
השיר הראשון שפורסם, ויונה רק בת 19 וחצי
("ידיעות אחרונות" 03.01.1964)

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר
נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת
מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים
יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן
הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה
כְּדֵי לִשְׁמֹעַ
אֵיךְ
בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם
שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים
חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים
שׁוֹאֲלִים
אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר
נָשִׁים עֲטוּפוֹת
מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש
הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.


לכל סוף/התחלה

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.


חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 01/01/15 20:31 
חבר האתר

סמל אישי של המשתמש

הצטרף:
21/01/10 10:22

הודעות: 4990
barvfr כתב:
ועוד קצת מיונה וולך

10858618_10152959593304853_3766454606847242991_n.jpg


בִּלְבוּשָׁן.
השיר הראשון שפורסם, ויונה רק בת 19 וחצי
("ידיעות אחרונות" 03.01.1964)

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר
נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת
מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים
יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן
הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה
כְּדֵי לִשְׁמֹעַ
אֵיךְ
בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם
שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים
חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים
שׁוֹאֲלִים
אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר
נָשִׁים עֲטוּפוֹת
מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש
הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.


לכל סוף/התחלה

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

לא הכרתי.
ענק (Y)

_________________
מוזיקה היתה אהבתי הראשונה

עדיין תלמיד,או כיצד בונים מערכת ב....50 שנה


חזור למעלה
 פרופיל אישי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 01/01/15 21:00 
חבר האתר


הצטרף:
08/12/10 09:11

הודעות: 1607
מיקום: מודיעין
באמת הסתכלות שונה שמבוטא בכתיבה חדשנית וישירה
מעורר מחשבה ויותר מכך

_________________
מו מוז מוזי מוזיקה


חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 03/01/15 18:34 
חבר האתר

סמל אישי של המשתמש

הצטרף:
28/09/09 23:10

הודעות: 3521
זלדה מישקובסקי

94201228218.jpg



רבים אולי לא יודעים, אבל היא היתה מורתו של עמוס עוז, חברתה של יונה וולך, בעלת "חצר" תרבותית, ויחד עם זאת אישה חרדית. היא שברה מוסכמות, נישאה רק בגיל 36, אהבה לצייר, ופירסמה את שיריה רק אחרי מות אמה.


משהו מוכר וידוע, אבל איזו עוצמה יש במילים!

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם/זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,
...
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.



ועוד מזלדה, רגע לפני שהשבת נגמרת והשבוע העמוס מתחיל...

פְּנַאי / זלדה

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר.
פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נשיקוֹת וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרה
ֹשֶל זִיו,
ֹשטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַשָלוֹם
עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.



חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 
 נושא ההודעה: Re: שרשור השירה העברית
הודעהפורסם: 04/01/15 12:47 
חבר האתר

סמל אישי של המשתמש

הצטרף:
26/11/10 18:28

הודעות: 253
גבריאך בלחסן שהלך לעולמו באוגוסט 2013 מצליח בשיריו להעביר כאב ותחושות בכנות יוצאת דופן.
יהי זכרו ברוך.

גבריאל בלחסן
מילים ולחן: גבריאל בלחסן



אתה ממשיך לסלוח
אתה ממשיך לסלוח
לפגזים שנוחתים רחוק ממך
לבניין מתמוטט
לדם שנשפך על המדרכות
לנבזות של חארות אדם
אתה ממשיך לסלוח לטלוויזיה שאונסת אותך
אתה ממשיך לסלוח
לגבר זקן ששופך זרעו על ילדה מבוהלת
אתה ממשיך לסלוח למוזיקה גרועה
אתה יושב בבית הקטן שלך ובוהה בעצים
אתה אומר שהם ילחמו
אני מתתי מזמן
אתה ממשיך לסלוח
לאל שאינו קיים
אתה מחפש אותו בספרים
בתוך קורי עכביש
באנשים זקנים וטיפשים שמלהגים ריר
אתה ממשיך לסלוח לסיגריות שלך
למאפרה שלך שמתפוצצת, למוח שלך שנמס כבר מזמן. למחלות מדבקות לילדים בלי בית בלי שם למלחמות לרובים לטנקים לילדים בני עשר קטועי גפיים. לשכן שלך שלא יצא מהבית כבר 3 שנים. אתה ממשיך לסלוח לפרצופים עגומים למשפחות שלמות שנמחקות במטר של עופרת וברזל אתה יושב וחושב על הרכב הדפוק שלך אתה סולח לאשה שבגדה בך
למוות מהיר לייסורים של אחרים
לשלדים מסוממים מוטלים על המדרכות
מתחננים לכסף. לזבל שמצטבר
אתה סולח וממשיך לחמול על עצמך
בעוד בתי הקברות מתמלאים
בתי המשוגעים מתפוצצים
מנות הדם נגמרות
עצמות אדם מעלות אבק
אתה סולח לגואל שאינו מגיע
לשירותים שנסתמו
לאוזניים שנסתמו
ללב שנסתם
לאש שמשתוללת בחוץ
אתה לוגם מהקפה
ומשלב רגל ברגל
ומחכה לכלום הגדול והלבן שיגיע והכלום הוא גדול ונצחי והידיים שלך לבנות מלאחוז חזק בלי להפסיק. לא להרפות לשכוח מהכל. לעצום עיניים. לסבן טוב טוב את הזין ולהכנס למיטה ולסלוח לסלוח לעצמך על הכל זה רחוק ממך אתה לא קיים
גם הלב שלי התנוון
והתייבש כבר מזמן
אני רק רוצה לחיות
אני עוצם עיניים
וחורק שיניים
ומחכה לרוח שתבוא
ותסרק לי את השיער
ותנשוף לי בעורף ככה בשקט בנעימות
ותחמול עליי
ותלטף לי את העצמות
ותלחש לי ככה בשקט באוזן
יהיה בסדר גבריאל
אתה תשרוד
ואסתובב לי בבגדי מלך רקומים מעשה אומן
חמוש באשכים של שור
גב זקוף בלתי חדיר לשטפונות של כאב זוהר בחושך
מחויך ומיומן
אבל איפה זה ואיפה אני.


חזור למעלה
 פרופיל אישי הסטאפ שלי  
 

פרסם תגובה פרסם נושא חדש עמוד 5 מתוך 16   [ 157 הודעות ]
עבור ל:  
עבור לעמוד הקודם  1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8 ... 16  הבא

הצג הודעות החל מה:  מיין לפי  



חפש:

hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות