דליה רביקוביץ דליה רביקוביץ (17 בנובמבר 1936 - 21 באוגוסט 2005) הייתה משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית.
דליה רביקוביץ נולדה ברמת-גן בשנת 1936, ללוי, מהנדס שעלה לארץ ישראל מחרבין שבסין, ולמיכל, שהייתה מורה. אמה הייתה נכדתו של הרב שמואל הומינר, מהבונים הראשונים של שכונות ירושלים. דליה הייתה בת בכורה במשפחה ואחריה נולדו שני בנים, תאומים. שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי, נהרג אביה בתאונת דרכים. לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ גבע. דליה סבלה נידוי והשפלה בקיבוץ, ובגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנות בחיפה ולמדה בתיכון "חוגים". היא התגייסה לצה"ל, אך כעבור שמונה חודשים השתחררה על סעיף נפשי.
רביקוביץ למדה באוניברסיטה העברית בחוגים ללשון, אנגלית וספרות עברית, ובמקביל להם עסקה בהוראה בבית ספר תיכון. היא לא סיימה את לימודיה. ב-1972 קיבלה מלגה ללימוד ספרות באוניברסיטת אוקספורד.
בגיל 24 נישאה לסופר יוסף בר-יוסף, וכעבור שלושה חודשים נפרדו. כעבור שנתיים נישאה ליצחק לבני, וכעבור שלוש שנים התגרשה ממנו אך נשארה בחברות אמיצה אתו עד אחרית ימיה. בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את בנה המשותף עם עו"ד חיים קליר, שאתו חייתה 13 שנה.
שירתה של רביקוביץ זכתה להערכה רבה, והיא אף זכתה בפרסים ספרותיים למכביר: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005); בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל ובשנת 2000 דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.
חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם. דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות וניסיונות התאבדות. על הדיכאון כתבה: "הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר".
ב-21 באוגוסט 2005 נמצאה דליה רביקוביץ בדירתה ללא רוח חיים. ההשערה הראשונה, אשר דווחה בהרחבה בעיתונות, הייתה שככל הנראה שמה קץ לחייה. הניתוח שלאחר המוות, שנעשה ביוזמת משפחתה, שלל השערה זאת, מאחר שלא נמצאה בגופה כמות חריגה של תרופות.[1] הפתולוג הביע את דעתו ש"מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב". רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב".[2] עיריית תל אביב הנציחה זכרה בשלט שהציבה בחזית ביתה ברחוב יהואש 6.
ב-22 בנובמבר 2013 הוסר הלוט מעל הפסל "עמוד התיכון" של יגאל תומרקין בגן מאיר בתל אביב המוקדש לדליה רביקוביץ[3].
קברה של דליה רביקוביץ בקריית שאול. על המצבה קטע מהשיר "אין יראת אלוהים במקום זה"
שיריה הראשונים של רביקוביץ הופיעו בשנות החמישים בביטאונו של המשורר העברי אברהם שלונסקי, "אורלוגין". למעשה שלונסקי הוא שעודד אותה בראשית כתיבתה.
עם פרסום שני ספרי השירה הראשונים שלה זכתה לעידוד רב ממבקר הספרות הקפדן ברוך קורצווייל, שאצלו למדה ספרות בבית הספר התיכון. על ספרה הראשון, "אהבת תפוח הזהב" כתב קורצווייל:
לדליה רביקוביץ נימה לירית משלה. אין היא נזקקת לדרכם של חקייני האופנה המודרניסטית משום ששיריה טבועים בחותם המקוריות. ואפילו האקסוטיות הסרבנית שבשיריה לא באה לה מהשאלות, אלא היא חלק בלתי־נפרד מעולמה הפיוטי, ממציאותה המיוחדת שמתעלה לשירת אמת (...) קובץ צנוע זה של שירים עולה בערכו הפיוטי, במקוריותו ואמיתותו על עשרות ספרי שירה, הן נוסח מסורתי הן נוסח מודרניסטי שהופיעו אצלנו.
– "הארץ", 25.12.1959
על ספרה השני, "חורף קשה", כתב קורצווייל מסה שכותרתה "אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה", ובה כתב:
השיר "חלומותיה של תרצה", הוא ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, שיר שהוא נשי, עדין ומדובב בצורה לשונית המושלמת ביותר את מגבלותיה וחוסר אוניה של השפה: "אל תאבד זמנך לבטלה – רוב המילים אין בן ממש". והסיום: "אהובי שלי, אהובי שלי – את כל אהבתי – לא יכולתי לספר לך".
כתיבתה מתאפיינת בשירים הרומנטיים שכתבה, שבהם חשפה את רגשותיה באופן חופשי. אחדים משיריה הולחנו לשירים פופולריים.
במאמר העוסק בקשרים שבין רביקוביץ לקורצווייל מתאר שמואל אבנרי את השתקפות הסבל בשירתה:
כבר בקובץ שירים ראשון זה, ובמידה רבה יותר בקבצים הבאים, חוזר ועולה אצל רביקוביץ נושא הסבל. דומה ששורשיו של סבל זה נעוצים בין היתר ביתמותה המוקדמת מאב ובגעגועים הבלתי פוסקים אליו, בכווייה הקשה שהותיר בה הקיבוץ (בשהותה בו כילדת חוץ), ובטראומות הקשורות באהבות בלתי ממומשות, בהפלה, ומאוחר יותר בכורח להתנתק מבנה יחידה. אולם מעבר לכך – בדומה לקורצווייל – ידעה רביקוביץ כתולדה מהמבנה הנפשי הרגיש שלה סבל קיומי עמוק ודיכאונות חוזרים ונשנים, אשר עם גדישת הסאה משכו אותה כמו את קורצווייל לאותה תהום בשנות השישים לחייהם. מועקת הקיום והנהייה אל הקץ עולים מתוך רבים משירי רביקוביץ, ובתוכם אלה המוקדשים לקורצווייל או מזכירים אותו.
– "הארץ", 30.9.2005
לאחר מותה כתב המשורר מאיר ויזלטיר על לשון שירתה:
בלשון השיר שלה היה משהו שהזכיר את רחל המשוררת: למרות שכתבה בלשון הדורה ואידיומטית מאוד, עברית שורשית בעלת עומק, עברית מעוגנת בלשון המקרא ולא חפה מהשפעתו של רטוש, הייתה בלשון הזאת גם פשטות גדולה, שנבעה אולי בעיקר מאותה עוצמה וידויית מבעבעת שבקעה משיריה החל בספר הראשון".
– מאיר ויזלטיר, שירים שנגעו בנצח , באתר nrg, 26 באוגוסט 2005
ספרה האחרון, "באה והלכה" שיצא לאור בשנת 2005, מכיל סיפורים קצרים שעוסקים בפרקים מחייה בצורה ישירה ומרומזת. סיפורים אלה ייחודיים בצורת הביטוי ה"יבשה" עובדתית, נטולת דמויים, ואפילו "מרושלת". ייחודם הוא בקשרים שיש להם לשירתה האישית והפוליטית, והם מאפשרים לקורא לחוות הבשלה, התבגרות, אירוניה, ואירוניה עצמית. נדמה ששירי אהבת תפוח הזהב, ובפרט אלו העוסקים בילדות המוקדמת, מקבלים בספר "באה והלכה" ממד ואופן ביטוי אחרים. נעלמו רסיסי המקורות המקנים ממד מיתי לחוויות האישיות. דמות האב עוברת "מסננת" של ראייה בוגרת פחות האשמה וכאב, ויותר חרטה, למידה, געגוע.
בנוסף לשירה כתבה רביקוביץ גם סיפורת וספרי ילדים. היא תרגמה מאנגלית לעברית שירים של משוררים זרים כגון אדגר אלן פו, ויליאם בטלר ייטס, וט. ס. אליוט. בצעירותה גם תרגמה לעברית ספרי ילדים. היא לעתים כתבה טור על שידורי הטלוויזיה בעיתון "מעריב".
שיריה תורגמו ל־21 שפות: יידיש, איטלקית, אנגלית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, וייטנאמית, יוונית, יפנית, ערבית, סינית, סלובקית, ספרדית, סרבית, פולנית, פורטוגזית, צ'כית, צרפתית, ורוסית
בסיירת שקד
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
בגזרה הצפונית...
הנסיכה
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: זוהר לוי
שנים היא הסתתרה בחיק המשפחה
ואת יופיה שמרה לא לי ולא לך
בדשא הרחב, בשמש הזהב
היתה כמו גרגיר של חשכה
בחורף עננים הביאו לה שמחה
ורק עם בוא הקור היתה פתאום בוכה
בדשא הנובל, מול פרח שקמל
מותה נשקף לה מן החשכה
ושוב חזר אביב עם שפע הפריחה
ורדים ונרקיסים השיבו את רוחה
באור המלבלב בזוהר הצורב
האור הטוב השיב לה את רוחה
ואז הקיץ בא עם שיבולי קמה
ותכלת הגלים הסעירה את דמה
בלהט השרב, בדשא הרחב
היתה כמתעלפת בחמה
ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה
ברוח השואגת, ברוח השקטה
בדשא הרחב, בשמש הזהב
תמיד היא מחפשת את מותה
צער הלילה
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: שם טוב לוי
הדרך כל כך רחוקה,
ויש סהר כבדיל מרוקע.
ואין מי שיבדיל
בין זהב ובין בדיל
השקול בפרוטה מחוקה.
ושטים בשמיים עבים מהבילים
וקמים בענותם גגות ומגדלים,
ועולה לפניהם יללת שועלים
שרועד גיום במשוכת הגדר.
רוחשים במקומם כוכבים ומזלות,
והלילה נופל אל ים הלילות,
והאור מרקד כרגלי אילות
וזולף כמבוע. מגיח מקיר.
והגל דורס את בטנן של האדוות:
והמים נוקבים את אימת המצולה:
ועומדות אלומות השדה ונצבות
ונותנים הקנים את קולם במקהלה:
שובי נפשי למנוחיכי
כי ה' גמל עליכי.
הדרך כל כך רחוקה
ויש סהר כבדיל מרוקע
ויש מעליו
אור לבן מחלב
ושוטף כישועה עמוקה
רחוק ממך
מילים: דליה רביקוביץ' ורע מוכיח
לחן: ברי סחרוף ורע מוכיח
לא ששכחתי,
לא שעזבתי את עצמי
רק הסתובבתי
את מתעופפת
את מעודכנת בפרטים
כמה חסר לי
עוד מעט כבר קיץ
בואי ונצא לשחק
כמה ניסיתי, עייף
רגע עוד רגע
אני משתגע לבד
כל כך רחוק ממך
תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג
שעה אחרי שיחשיך
כיוון שתבוא לאחר חשיכה
לא ישגיחו בך
כיוון שתבוא לאחר חשיכה
אני אשגיח בך
עוד מעט כבר קיץ
בואי ונצא לשחק
כמה ניסיתי, עייף
רגע עוד רגע
אני משתגע לבד
כל כך רחוק ממך
תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג, שעה אחרי שיחשיך
אני מצידי לא אקפיד על עוולות, או רומזות עד שתבוא איתי
אל תאמין אף לדברי כשהם נלוזים או מופלאים
אני ישנה ככל האדם, אינני עוסקת בכישוף
אני מוותרת מראש על כיבודי ואינני דומה לבנות האלים
תזכור מתי והיכן
תזכור שהבטחת לבוא [שעה אחרי שיחשיך]
בחג, שעה אחרי שיחשיך
נדמה לי כאילו קירות הבית התפתלו מכאב
בתוך הסיוט ואנחנו, אנחנו עם עצמנו
דוחים הכל מיום ליום ליום ועד קץ הימים
תזכור שהבטחת לבוא אלי שעה אחרי שיחשיך
אני מצידי, אני ישנה ככל האדם
אינני עוסקת בכישוף, אני מוותרת מראש,
אינני דומה לבנות האלים,
תזכור - הבטחת.
שובי לביתך
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: שם טוב לוי
מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.
האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך.
