|
ההיכרות הממכרת שלי עם עולם הג'אז התחילה בשנת 1988, עת הייתי בן 15. כנער דתי שעולמו המוסיקלי התמצה בהאזנה לרדיו, לא ממש הצלחתי להתחבר ללהיטי התקופה ששודרו ברדיו. בכלל מילים, ועוד באנגלית, לא עשו לי את זה. תמיד התחברתי יותר למוסיקה מאשר למילים, אבל איפה אפשר היה לשמוע מוסיקה בלי מילים? רק "בקול המוסיקה". אז הייתי שומע די הרבה מוסיקה קלאסית ב "קול המוסיקה", בעיקר כרקע, כשהייתי מכין את ערימות שיעורי הבית הבלתי נתפסות שהיה מטיל עלינו יוסי, המורה למתמטיקה. (תודה יוסי, היה שווה).
באחד הלילות הרדיו היה מכוון על גל"צ ובשעה 22:00 עלה לשידור דני קרפל עם "קול הג'אז הזה". לא הקדשתי לכך חשיבות מיוחדת, מכיוון שהמוסיקה היתה עבורי לא יותר מרקע שנועד להעביר את זמן השיעורים בנעינמים ככל הניתן. אבל בשעה 24:00 כשהסתיימה התוכנית גיליתי שבשעתיים שחלפו לא התקדמתי ולו מילימטר במשימות הלימודיות. במקום זה העברתי שעתיים מדהימות עם מוסיקה מהפנטת ומכשפת שהיתה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי ועם שמות שהיו לי חדשים לגמרי כמו בני גודמן, גלן מילר, קאונט בייסי, לואי ארמסטרונג, לסטר יאנג וגם איזה משוגע בשם "דיזי" גילספי.
הריטואל הזה חזר על עצמו כמעט כל יום, והשעות שבין 22:00 ל 24:00 היו השעות המשמעותיות ביותר בסדר היום שלי. הייתי הולך לישון כל לילה בעיניים נוצצות מהתרגשות וחולם על החברים החדשים שנגלו לי דרך הרדיו: צ'ארלי "בירד" פארקר, צ'ארלס מינגוס, ת'לוניוס מונק, באד פאוול, מיילס דייויס, ג'ון קולטריין, אוסקר פיטרסון, קליפורד בראון, הרבי הנקוק, צ'יק קוריאה, מישל פטרוצ'יאני, בסי סמית', בילי הולידיי ואלה פיצג'ראלד. על כולם היו לאיש שברדיו סיפורים מרתקים, והמוסיקה שלהם לא הפסיקה להפתיע אותי במקוריות שלה, בחדשנות, בווירטואוזיות וביכולת שלה לסחוף וקחת אותי הרחק הרחק מהכסא והשולחן שבחדרי.
בשלב מסויים התחלתי להקליט את התוכניות כדי שיהיה לי מה לשמוע בשעות שבהן היא אינה משודרת. הייתי חורש את ההקלטות הללו באדיקות, לומד ומשנן כל צליל, כל סיפור, כל שם, כל תאריך.
על כל זה היה אחראי אדם אחד, שבקולו הרך, בידענותו המופלגת (הרבה לפני עידן האינטרנט והוויקיפדיה) בצניעותו ובסבלנותו האין סופית תיווך ביני וביןן העולם המופלא הזה. היה זה כמובן דני קרפל, העורך המוסיקלי והאיש שהביא את בשורת הג'אז לאוזניהם של אלפי ישראלים.
במרוצת השנים יצא לי להכיר את דני באופן אישי כשעבד בחנות התקליטים "קורוס" ז"ל בדיזנגוף סנטר. אני גאה לומר שיש לי באוסף לא מעט קלטות ודיסקים שהוא באופן אישי נתן בידי עם ציווי חד משמעי לשמוע ולחזור אליו בעוד שבוע ולספר לו מה אני חושב. אני זוכר גם לא מעט פעמים שבהם לא היתה לי סבלנות לחכות עד למפגש הבא איתו והייתי מתקשר אליו לספר לו ולחלוק איתו את הרשמים שלי מהמוסיקה עליה המליץ לי, והוא תמיד שמח להקשיב ולספק עוד פרטים ועוד המלצות. כך למשל הכיר לי דני הקלטות מופת כמו Study In Brown של Clifford Brown, את Still Live של Keith Jarrett, את Blue Train של Coltrane ואת Monk’s Music של Thelonious Monk
למדתי הרבה מדני . אחד הדברים החשובים הוא ההבנה שג'אז הוא הרבה יותר ממוסיקה. הוא תרבות שלמה. מכאן נגזרת תשומת הלב הנדרשת לכל הפרטים האופפים את המוסיקה: הביוגרפיות של המוסיקאים, הסיפורים שמאחורי ההקלטה, הסאונד, שמות הסיידמנים, תאריך ההקלטה, הלייבל ואפילו שמו של הטכנאי. גם כשמספר הדיסקים על המדפים שלי עלה לכמה מאות, עדיין ידעתי לספר על כל אחת מההקלטות שברשותי את כל המידע הנ"ל ולעשות חתכי רוחב לפי שנים, לייבלים וכד'.
מהגישה הזו גם ספגתי את הרצון להעמיק, לחקור, להכיר, ללמוד וגם לחשוף לחנך ולהעביר לאחרים את היכולת להתרגש מהעולם המוסיקלי הנפלא והנסתר שמעטים מדי מכירים.
דני קרפל נפטר השבוע בגיל 62 בלבד, לאחר מאבק ארוך במחלת הפרקינסנון. תרומתו לג'אז בישראל, לחינוך אלפי מאזינים, להבאת אמנים רבים לארץ ולקידום אמני ג'אז ישראליים היא עצומה ובלתי ניתנת להשוואה. אני שמח שיצא לי ללמוד ולהכיר את האדם הנהדר הזה. תמיד אזכור אותך, נוח בשלום, דני.
_________________
Just the facts and pass the bucket
The SideMan - ג'אז
סוף סוף פתחתי גם פייסבוק... לא תעשו לייק ?
|
