רובין מקל והנשפנים
הייתי על סף יאוש. לא נהנתי עד כה משום מופע, והמופע היחיד שחיכה לנו היה של רובין מקל.
אני חסיד גדול של הג'אז הווקאלי הנשי, אך את מקל לא הכרתי, ומקריאה חפוזה של אחת מהכתבות המקדימות את הפסטיבל קיבלתי את הרושם שמדובר באחת מזמרות הג'אז החדשות, אלו ששרות בלי נשמה, בלי עניין והאמת שאין דבר שנוא עלי יותר מהסגנון הזה.
תחילת ההופעה לא בישרה טובות. ישבנו כמעט בודדים במתחם ההיכל. פה ושם נכנסו כמה אנשים אך מדובר סה"כ בכמה עשרות.
זמן תחילת ההופעה כבר עבר והבמה שוממה לחלוטין. אנו קולטים בזוית העין את הנגנים בחדר ההכנות הצמוד לבמה, ולא נראה שמישהו עומד לצאת בקרוב.
אחרי כ- 15-20 דקות (!) יצא מר אבישי כהן לקידמת הבמה והתנצל על האיחור, טען שמחכים לאיזו הופעה שתסתיים (למעשה לא היתה סיבה, כך היה מתוכנן הלו"ז) ו"ביקש" את אישורנו למשוך עוד קצת זמן והבטיח שלא נתחרט. הרגשנו כל כך רע עם הסיטואציה המפדחת שהפגנו סולידריות מזוייפת.
כ- 30 דקות לאחר מועד התחילה המתוכנן עלו סופסוף הנגנים לבמה כשמולם עדיין קהל מצומצם. ממש לא ראוי למה שעומד לבוא...
ועם כל ההתחלה הרעועה, הסטיגמה (השגויה!) והאכזבה מההופעות הקודמות, תוך 5 דקות הייתי בשמים.
חבורת נשפנים מכובדת (סקסופון, חצוצרה וטרומבון) העניקה חיות וחווית ג'אז אמיתית, נוסיף אליהם את הקלידן שלא יצא לי כמעט לראות אך עשה את העבודה, מתופף אנרגטי ובסיסט (על הקונטרה באס והגיטרה לחילופין) שלא רק מנגן אלא גם מופיע עם פרצופיו המשעשעים. ומעל לכל זמרת, מן דיוה, המסוגלת לסחוב הופעה שלמה בלי רגע משעמם, עם יכולות ווקאליות אך גם עם נשמה המאפשרים לה לשחות בין הסגנונות המהירים והמקפיצים, להעניק ביצועי Soul אמינים אך גם לרגש עד כלות בבלדות מרטיטות.
מבחינתי שיא ההופעה התרחש כאשר ביצעה מקל את Save Your Love For Me בגירסה של ננסי ווילסון ומר אדרלי באלבומם המשותף מ- 62. יש לי סנטימנטים רבים לאלבום הזה, הוא אחד מאלו שדחפו אותי לג'אז האינסטרומנטלי, ז'אנר בו אני מתעמק בשנים האחרונות. תחילה הייתי מאזין רק לביצועים הווקאליים באלבום, אחר"כ לכולו ובסוף רק לאחרים. מצחיק.
בכל מקרה, הגברת מקל מיסמרה גם את הביצוע הזה ואת Cry Me a River (המשומש לעייפה) שאחריו.
ואם בכל זאת ארצה להעלות ביקורת או ספקות, אומר שלעיתים קצת מפריעה הצורה בה מקל משתמשת בשפתיים כדי לשיר (ולא רק לפרייזינג), וקיימת בי תהייה כלשהי האם הייתי נהנה כל כך מהמופע אם מה שקדם לו לא היה כל כך מאכזב...
אך בכל מקרה כל זה מתגמד אל מול ההנאה ששאבתי מהופעה זו. חזרתי למלון בהרגשה שאני שב מפסטיבל הג'אז ולא מפסטיבל החרטה. ההופעה האחת הזו הצליחה להשכיח ממני את האכזבה משלוש ההופעות הקודמות ונטעה בי תקווה וציפייה ליום השני.
חברי, ככל שידוע לי, חוו חוויה דומה.
ובגלל שכה נהנתי אני מצרף תמונות לרוב. מצטער.
מצטער, הוא ניגן גם על ההאמונד לא?