עמוס הופמן - מזרח תיכון חדש
את עמוס הופמן אני מניח שלא צריך להכיר לכם. או אולי כן ? אם אתם קוראים את הבלוג הזה סימן שאתם לפחות קצת בעניין של ג'אז ועמוס הופמן הוא דמות ותיקה ומוכרת בעולם הג'אז הישראלי. מצד שני, הופמן הוא לא טיפוס שדוחף את עצמו כך שיכול להיות ששמעתם אותו מנגן פה ושם אבל לא ממש טרחתם לברר מי הוא האיש המוכשר הזה על הגיטרה והעוּד.
עמוס הופמן, בן 40, מנגן גיטרה מאז היה בן 6. בגיל 10 אביו הביא לו עוּד. שיהיה. "עד היום", אומר עמוס, "לא ברור לי מה עבר לו בראש". אבל מסתבר שהוא ידע מה הוא עושה. לצד הנגינה המקצועית בגיטרה השתעשע הופמן בעוּד להנאתו, מה שעתיד היה להתברר כשעשוע רציני מאד.
כיום תפס העוד את המקום הראוי לו ומשמש את הופמן לצד הגיטרה בהרכבים השונים בהם הוא מנגן ובכלל זאת בהרכב של אבישי כהן (הבאסיסיט), בו משתתף גם עמוס הופמן, אשר הקליט לא מזמן את התקליט Aurora בלייבל Blue Note ומופיע כיום ברחבי העולם.
"העוד והגיטרה הן חיות אחרות לגמרי. פשוט שני כלים שונים", מסביר עמוס, "גם הג'אז והמוסיקה הערבית שונים מאד זה מזה, כמעט הפוכים. ודווקא השילוב הזה ביניהם מייצר איזה קסם". בעוד ההרמוניה בג'אז היא חלק חשוב מאד ואפילו עיקרי, הרי שבמוסיקה הערבית ההרמוניה היא מאד בשוליים והדגש מושם על המלודיה ועל המקצב. גישות שונות לחלוטין."
במהלך השנים האחרונות הצליח עמוס הופמן לייצר שילוב ייחודי בין שני העולמות הללו ואת התהליך אפשר לשמוע לאורך ארבעת האלבומים שהקליט תחת שמו עד היום.
האלבום הראשון, The Dreamer, (יצא בלייבל FreshSound, New Talent) הוקלט בשנת 1999 והוא אלבום ג'אזי למהדרין. מנגנים בו אבישי כהן בבאס, Jorge Rossy בתופים ו- Duane Eubanks המעולה בחצוצרה. הופמן מנגן בו גיטרה לכל אורכו ולמעשה הוא האלבום היוצא דופן מכל האלבומים שהקליט הופמן עד כה, מכיוון שאי אפשר לשמוע בו ולו ברמז את התפנית המוסיקלית שהופמן עומד לקחת באלבומים הבאים.
האלבום השני, "נעמה" (על שם בתו של הופמן) (יצא בלייבל Magda) מכיל מוסיקה שהלחין הופמן בסגנון ערבי מסורתי. כמו שהופמן עצמו הגדיר – זה משהו אחר לגמרי. באלבום הזה הופמן הולך עד הסוף עם הכיוון הערבי, גם בלחנים וגם באופן הביצוע, והתוצאה– מענגת ומאד אמינה, אם כי למי שאינו מורגל במוסיקה ערבית ודאי שנדרש זמן להתרגל. מלכתחילה הכוונה היתה לשמור על הרכב נגנים מסורתי (עוד, כלי הקשה וכינור) אולם במהלך העבודה הרגיש הופמן שמשהו חסר לו בצליל של ההרכב וצירף גם באס להרכב. באלבום הזה מנגנים לצדו של הופמן יהושע לויט בחליל ניי, איהאב נימר בכינור, עומר אביטל בבאס, תומר צור בכלי הקשה ורע בר-נס בכלי הקשה ומרימבה. (על הופעתם המשותפת של הופמן ובר-נס כתבתי כאן בעבר).
באלבום השלישי, Evolutuion (בלייבל RazDaz , 2008) שוב מנגן הופמן בעוד (עם נגיעות קטנות בגיטרה) אבל הפעם נראה שהוא מתחיל לשוב למחוזות הג'אז ולרקוח את התבשיל המיוחד שלו. מנגנים כאן אבישי כהן בבאס ופסנתר, אילן סאלם בחליל ואילן קצ'קה בכלי הקשה. לצד קטעים בעלי תחושה ערבית חזקה (כמו Enayim הפותח את הדיסק ו Takasin Bayati) ישנם קטעים בעלי ניחוח ג'אזי חזק (כדוגמת Exploration, Hamsa, Miss T היפהפה ו Sweet Eden). אגב, אם שילוב המילים "עוד" ו"ג'אז" גורם לכם לדמיין את Anouar Brahem וההקלטות שלו ב ECM, אז תדעו שזה לא נשמע דומה. כמו תמיד בעניינים האלה: "טוב משמע אזניים..."
ההרכב שהקליט את Evolution התקיים למעשה רק באולפן ובמעבר מהאולפן להופעות בחוץ השתנה מעט ההרכב: גלעד אברו החליף את אבישי כהן והמתופף הצעיר (והמוכשר כשד) אמיר ברסלר הצטרף להרכב. ההרכב החדש הופיע לא מעט ולמעשה החומר לאלבום הרביעי נוצר תוך כדי עבודה עם ההרכב.
באלבום הרביעי, Carving (בלייבל RazDaz , 2010), חוזר הופמן סוף סוף להקליט עם הגיטרה ומחלק את הקטעים בין הגיטרה והעוד, בין הג'אז והערבי והשילוב הכל כך יפה שהצליח למצוא ביניהם. הלחנים של הופמן מורכבים, מפתיעים ופתלתלים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. הם מגוונים מאד אך שומרים על רמה אחידה גבוהה ומשתבחים באזני עם כל האזנה נוספת. כל כך כיף לשמוע אותו חוזר לפרוט בלדות ובלוזים על הגיטרה כמו שרק הוא יודע וגם נותן בראש (בגיטרה ובעוד) בקטעים הקצביים יותר. האלבום נשמע מאד זורם מבחינת תחושת הנגינה וניכר שהמוסיקאים נהנו לנגן אותו. אילן סאלם מנגן כאן נהדר וכמיטב המסורת הערבית סאלם והופמן מנגנים כמה אוניסונים (אוניסון = נגינת אותה המלודיה בדיוק וביחד בידי כמה כלים) וכשדרכיהם נפרדות בסופם וכל אחד לוקח את הכיוון שלו אתה פשוט עף... חלק גדול מכך יש לזקוף לזכות העובדה שההרכב הינו הרכב שעובד ביחד תקופה ארוכה והמוסיקה שהקליטו אינה חדשה להם. עוד משהו שהוא בבחינת בונוס עבורי: הסאונד של האלבום הזה נפלא.
המסע הזה מהג'אז למוסיקה הערבית ובחזרה לג'אז לקח אפוא להופמן שלושה אלבומים וכמעט עשור, אבל המטען המוסיקלי והתרבותי שהביא עמו מהמסע לא יסולא בפז.
באלבום מנגנים: עמוס הופמן, אילן סאלם בחליל, גלעד אברו בבאס, אילן קצ'קה בכלי הקשה, אמיר ברסלר בתופים ובנוסף משתתפים (בהופעות אורח מצויינות) גם אבישי כהן, שי מאסטרו ואיתמר דוארי.
בהופעות מנגן הופמן בעוּד מוגבר (חשמלי) שבנה בעצמו. כששאלתי מה היה עושה אלמלא היה מוסיקאי – תשובתו היתה נחרצת: נגר. ההתעסקות בעץ היא אהבה גדולה שלו וגם, כך מסתבר, כשרון. זה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את הייחוס המשפחתי שלו כבנו של משה הופמן, הפסל והצייר הירושלמי. הופמן נותן לאביו את הקרדיט על שפיתח בו את היצירתיות והאהבה למוסיקה. "השעות הארוכות בהן התבוננתי בו יוצר לימדו אותי ליצור בסבלנות" הוא אומר ובתמונת העטיפה של האלבום אף מופיעה עבודת תגליף של אביו. (תמונות התגליפים המופיעים בפוסט זה אף הם מיצירותיו של משה הופמן)
הופמן אינו רואה עצמו כאמן בעל אמירה אמנותית ופילוסופית עמוקה. הוא מעיד על עצמו כי התחיל כנגן רחוב ומבחינתו אין באמת הבדל בין הופעה במדרחוב באמסטרדם ובין הופעה בפני אלפי צופים באולם תיאטרון בגרמניה. אבל גם אם הופמן מתעניין רק במוסיקה ולא באמירה פוליטית, המוסיקה שלו נושאת עמה מסר אמיתי של דו-קיום ומבלי להיות טרחן פוליטי הוא מוכיח שהמרחק המוסיקלי בינינו ובין שכנינו קצר משנדמה.
בעשר השנים האחרונות לימד הופמן ללא הפסקה. תלמידים רבים עברו אצלו והוא מלא הערכה לכשרונות הצעירים הרבים שצמחו וצומחים כאן בכמות חסרת פרופרציה לגודלנו היחסי, וברמה המוסיקלית הגבוהה ביותר. עם זאת, בשנה האחרונה כבר יש לו פחות זמן ללמד מכיוון שהוא מרבה להופיע בחו"ל עם ההרכב של אבישי כהן.
עמוס הופמן הוא אורח קבוע בפסטיבל הג'אז באילת והופיע כבר בכמה וכמה פסטיבלים. בשנה שעברה הופיע עם ההרכב שהקליט את Carving ואילו בפסטיבל הג'אז באילת שיערך בסוף אוגוסט 2010 יופיע עמוס הופמן עם ההרכב הזה (בתוספת ניתאי הרשקוביץ בפסנתר וללא אילן קצ'קה) והפעם המוסיקה שתנוגן תהיה פרי עטו של החלילן הוותיק אילן סאלם, מתוך אלבום חדש.
