Allen Toussaint - The Bright Mississipi
אתמול אחרי הצהריים, בעת שישבתי במשרד והבטתי בעצב על האינבוקס הולך ותופח בקצב שאין לי סיכוי להדביק - קיבלתי טלפון מהבכור בן ה 10 - ששלח אותי למשימת קנייה של קלפי כדורגל בסינמה סיטי. השנה אנחנו לא עוזרים לו לאסוף יותר - אבל זה לא מונע ממנו להוציא את כל חסכונותיו הדלים על עוד מעטפה ועוד אחת.
מאוחר יותר, בדרך מהרצליה פיתוח לסינמה סיטי, היה לי המון זמן לשנן את ההוראות שקיבלתי (45 דקות, אם לדייק): 10 מעטפות + אס השבוע, והכי טוב אם זה של יוסי בניון. הגעתי, רכשתי, לא היה בניון. מאוכזב, נכנסתי לחנות צליל השכנה, להטביע את יגוני (אם לא יוסי בניון, שיהיה עמיר בניון לפחות).
יצאתי עם דיסק יחיד שנראה מעניין. ALLEN TOUSSAINT, פסנתרן שאני לא מכיר, בדיסק שנקרא The Bright Mississipi, תחת הלייבל המצויין NONESUCH, מ 2009.
את ההאזנה הקריטית שלי אני עושה לאחרונה באוטו. הרבה שעות על הכביש מאפשרות לי לשמוע המון מוזיקה, ולהתמקד בעיקר (הסאונד תמיד חרא באוטו אצלי...). אז ככה, חזרתי לאוטו עם קפוצ'ינו ודיסק, התנעתי, הדלקתי סיגריה, והתחלתי להתנייד צפונה.
נתחיל מהסוף - מדובר באלבום מופלא ביופיו.
אלן (הסתבר לי בדיעבד), הוא אחד הסנדקים הגדולים של המוזיקה בניו אורלינס. עשרות שנים כמוזיקאי ומפיק - בעיקר בתחום ה R&B - קנו לו מעמד של כבוד בעולם המוזיקה של The Crescent City. דווקא בג'אז הוא בקושי נגע, אבל הדבר לא ניכר באלבום המדובר.
מדובר באלבום שמכיל קטעי בלוז, ספיריטואלס, ומה שאני יכול להגדיר רק כמוזיקה למצעדי לוויה, מין מארשים עצובים שכאלה. הנה, כאלה:
טוסן מנגן בצורה נהדרת לאורך האלבום כולו. הנגינה היא מאופקת, מינורית, בלי שטיקים ובלי זיקוקין. אבל דרך הנגינה הוא מצליח לשדר כ"כ הרבה רגש ועומק, שפשוט מרגישים כמה המקום והמוזיקה זורמים בכל נים בגופו. בחירת הקטעים המצויינת, מ TRADITIONALS ועד מלחינים כמו BECHET, MORTON, ELLINGTON וגם MONK (שם הדיסק אגב מגיע מהקטע שהוא כתב), לוקחת את המאזין למסע בזמן ובמקום אל שורשי המוזיקה השחורה בארה"ב.
ההרכב שמנגן עם אלן טוסן לא היה מבייש אף אחד. אני מקשיב לדיסק, ומדמיין איך ביקס, דג'אנגו ובאדי מחייכים בגן עדן כשהם שומעים את ניקולס פייטון, מארק ריבו ודון ביירון שמוכיחים שוב שמוזיקאים ענקים שכמותם לא זקוקים לאור הזרקורים במרכז הבמה ולא לקטעי סולו מתוחכמים. הם פשוט מנגנים, ואוף, איך שהם מנגנים. כמו המוביל, בלי הרבה רעש וצילצולים, אבל כל תו, כל אקורד, כל מלודיה פשוט משפריצים מוזיקליות ורגש ברמה הגבוהה ביותר שאפשר לבקש. אליהם מצטרפים הבאסיסט DAVID PILTCH והמתופף (המצויין ביותר) JAY BELLEROSE, שעושים עבודה מרכזית ביצירת הסאונד המיוחד של האלבום.
וכאילו לא די בכל זה - האלבום מתהדר בשתי הופעות אורח. בראד מלדאו בביצע סולו פנטסטי ל WININ BOY BLUES של ג'לי רול מורטון, וג'ושוע רדמאן ברגעים קורעי לב בבלדה DAY DREAM של סטרייהורן, בדואו עם טוסן. אהההה.... לפנק, לפנק, לפנק!
נשמע שהתלהבתי? YOUBETCHA! מדובר באחד האלבומים המהנים ששמעתי בזמן האחרון. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי אפילו רגע אחד בנאלי או משעמם לאורך כל ההאזנה לדיסק. ההרכב נותן כבוד גדול למוזיקה השורשית הזו דרך נגינה עדינה ומדוייקת, ועם זאת, דרך נגיעות קלות ואיכות נגינה פנומנאלית מצליח לתת ניחוח רענן ומעניין שמדגיש באופן בולט את האלמותיות של הניגונים הללו. כל העצב והשמחה השזורים יחדיו במוזיקה ובהסטוריה של ניו אורלינס באים כאן לידי ביטוי, וזה פשוט, פשוט יפהפה.
האלבום כולו נמצא ביוטיוב... אבל הכי חשוב - יש גם ויניל!
אייל
