בדרך הטבע, לאנשים שונים דעות שונות.
נראה לי שאני מחפש במערכת עד כמה שפחות "צבע" – בלי "צבע" בכלל אי אפשר – אין חיה כזאת.

.

במקום להתווכח, ממש את האיום שלך, בוא אליי, שמע את המערכת שלי ותגיד לי אם היא צבועה או משעממת.

עבורי, מערכת מוזיקאלית היא מערכת שיש בה איזון כלשהו.

זה יכול להיות כל מיני סוגים של איזון, אבל מה שחשוב, זה שסך כל הפרמטרים ה"אודיופיליים" של המערכת מתחברים (באוזני המאזין) לדבר שלם אחד ומאוזן.
כשזה קורה, ושום תכונה אודיופילית לא "קופצת" החוצה, המערכת מפנה מקום למוזיקה, ומראה תמונה קוהרנטית שאפשר להנות ממנה בלי "הפרעות".

ושוב, יכולים להיות הרבה סוגים של איזון, ויכולות להיות מערכות בעלות אופי שונה מכל בחינה שהיא, וזה גם משתנה ממאזין למאזין.
אבל כשאתה שומע אחת כזאת, אתה מרגיש את זה מיד.

מושג "מוזיקאליות" שייך לסוקרים, לדעתי, שניסחו כך איזון בין אנליטיות לחוסר פירוט, ופועל משתמשים לריכוך הביקורת.
אבל אני לא רואה שום מניעה להשתמש במושג הזה גם לאפיון האיזון בין ניגודים סוניים אחרים.

אני זוכר שבזמנו כשלמדתי בקונסרבטוריון, נתנו שני ציונים - על ביצוע טכני ומוזיקליות, ובסוף קיבלתי משהו משוכלל.
אני מניח שכאשר מדובר על מערכת שמע, מנסים כנראה להצמיד אותם דרישות (?)

מוסקליות בנגינה מגיעה בדיוק מאותו הקונספט של מה שאני מגדיר כמוסיקאלי בהאזנה.
ממקום של רגש.
ה FEEL שלך על הכלי, האינטרפרטציה האישית שאתה מכניס פנימה לתווים היבשים.
הטכניקה שבה אתה מנגן מדידה.. ועל כך אפשר לתת ציון. את המוסיקאליות שלך אפשר רק "להעריך"
ובגלל זה קיבלת "משוכלל"..

אלוני אני מכבד מאוד את הניסיון לניתוח מושגי במקום כה סובייקטיבי.

נניח שלמשה יש מערכת שכו-לם יסכימו שהיא "מוזיקלית", ובין השאר כאמור, 'מרגשת' וכד'.
אם בביקורך הראשון אצלו, שברת בטעות אגרטל שנפל על הרצפה,
ניקיתם ואח"כ התיישבתם להאזין, סף הרגש שלך כאדם/מאזין יהיה שונה.
לרגש יש תלות בנסיבות - למערכת [ או לתכונותיה] לא אמורה להיות תלות שכזו.

אם הוא שם לך שיר שפורט ישירות על ליבך ואהוב עליך,
הרגש ישתנה מאשר מול שיר יפה ולא מוכר.
איכות הקלטה ועצמת שמע מצטרפים, כוסית לפני משנה את המאזין וכך הלאה.
אם תכונת ה'מוזיקאליות', כאמור אצלך, כרוכה ברגש ---
הרי שזה נותן שנסיבות חיצוניות מצליחות לשנות את המוזיק' של המערכת, וזו תוצאה פרדוקסאלית.


מושגים בסיסיים וקיצוניים כמו 'באסי מדי' או 'צורמני בגבוהים' הם לכאורה קלים יותר להמשגה,
אבל מעשית גם שם נחלקות הדעות. נראה שהגדרת המוזיקאליות מנסה לעקוף זאת
ע"י האחדה של 'יכול להיות מוזיקאלי ובאסי או מוזיק' ורזה בבאס'.

לשם הדוגמא,
לכאורה נראה שיהיה קל יותר להגדיר מזון כלשהו בתור "טעים",
ולשיטתך, גם אם אינך אוהב את טעמו, הרי שתוכל להכיר ב"טעמיותו".
במציאות זה לא כך, ואפילו לא נדרשים מקרי קיצון של מאכלים מיוחדים,
יש הסולדים ממיונז או חציל או סתם מגבינות, בלי אקזוטיקה.

ואני טוען שה feel והטכניקה, חד הם. קח את הנדריקס, גארי מור או SRV. בעיני הם מסוגלים להוציא feel מהגיטרה כמו מעטים בהיסטורייה. אבל הם קודם כל טכנאים סופר מוכשרים. על מנת לבצע וויברטו עמוק ומדוייק כמו SRV צריך מידה נדירה של כישרון, שנים על גבי שנים של נגינה ורק אז מגיעים ל Feel

לייזי אתה נוגע בדיון עמוק על המקום ממנו מגיעה היצירה ושילוב של המוח הימני והשמאלי,
מידת השילוב, היכולת לבטל את הפן האנליטי *אחרי* שהושגה שם רמת-על...
לשבור את חוקי הקומפוזיציה [ נניח בצילום אבל ככלל] אחרי שהבנת לעומק את החוקים,
ואז השאלה, כמה 'הזיק' [אם בכלל ] הלימוד המעמיק, כמה הוא פגע באינטואיציה,
האם הוא תחם אותה במסילות כלשהן,
מקומם של יוצרים מוכשרים אוטודידקטיים מול טכנאים מעולים שניחנו [ או לא ] באינטליגנציה רגשית וירטואוזית -
והפן הסובייקטיבי של המבקר, המאזין או הצופה.