אתמול שמעתי מישהו שטען שהוא אוהב כל כך אוהב את גלן גולד, כיוון שנגינתו חסרת פרשנות. הוא תמיד יכול להפתיע, אבל עדיין ללא פרשנות. ז'קלין דה-פרה לעומתו, המשיך, היא למשל עמוסת פרשנות, לטוב ולרע.
מה דעתכם? יש משהו באמירה זו או שמדובר בהגיג מתחכם? האם יש נגינה נטולת פרשנות?
כיוון שהטענה עוררה מחשבות מצאתי גם משהו שמישהו כתב על גולד-
"מגלן אתה שומע מוסיקליות, המון מוסיקליות, המון רגש, המון אהבה. הנגיעה בקלידים היא מחושבת, ללא ספק מחושבת אך מצד שני רחוקה שנות אור מלהיות של טכנאי. כל נגיעה מוציאה ממנו משהו ונדמה לי לעיתים שכל יצירה מוציאה ממנו חיות במידה מסוימת, עד כדי כך הוא משקיע אהבה".

כלומר, שמישהו ינגן כך ללא פרשנות?

קטונטי מלהביע את דעתי על ביצועים קלאסיים, אבל ברמה העקרונית לתפיסתי,
לא יכל להתקיים מבע אומנותי ללא פרשנות אישית.
המבצע רואה שרבוטים על נייר, מעביר אותם דרך פילטרים קוגנטיביים ומוציא
הוראות פיזיות לגוף. יותר אישי מזה, לא קיים לדעתי.

אייל
ישלי שעות רבות מאוד בלשמוע את גלן גולד בבאך
לעומת הרבה אחרים שהישוותי כולל הרבה צ'מבלו
אני יכול להגיד בוודאות שהוא לעולם לא נמאס,ההיפך כאילו משתבח עם הזמן
לדוגמה את הביצוע של אנדריאס שיף, שמשום מה נחשב מאוד בבאך,אני לא אוהב
ומבחינתי הוא כמו קליידרמן נופת צופים מתקתקה
יש באמצע הרבה ביצועים סבירים מאוד המון גישות ממש מעניין
אבל לטעמי לגלן גולד יש עוד משהו אולי אינלקטואלי שאני מאוד אוהב
אגב אני לא מסוגל לשמוע אותו בשום דבר אחר
מוצרט בביצועו ממש מעצבן אותי
כאמור זוהי רק דעתי האישית

נראה לי שאפילו תיאורטית לא ייתכן בכלל ביצוע נטול פרשנות.
אפילו אם ניקח רק אספקט אחד מהמון האספקטים שנכללים בפרשנות מוסיקאלית -- העוצמה -- נראה שאי אפשר לנגן f (פורטה -- חזק) בלי להכניס ערימה של פרשנויות.

מה רמת העוצמה של f בפסנתר, למשל? סביר ש-f בפסנתר של בטהובן שונה מ-f בסטיינווי D של ימינו, אז איך לנגן f בסטיינווי?
אפילו אם ניקח את פסנתרו של בטהובן עצמו, כמה חזק זה f? האם לחלק את סולם העוצמות בין pp (פיאניסימו -- השקט ביותק) ל-ff (פורטיסימו -- החזק ביותר) בצורה ליניארית (בעצם לוגאריתמית), כך שנקבל הדרגתיות בין pp, p, mp, mf, f, ff? כאן m במשמעות mezzo, אמצע) -- גם זו פרשנות. ובכלל, האם p בסונאטה לפסנתר של בטהובן שקול ל-p בקונצ'רטו של בטהובן, כשייש עוד כמה כלי נשיפה וכמה מיתרים ברקע? הדיון הזה הוא אינסופי.

ולומר על גולד שהוא :נטול פרשנות"??? לא נראה לי שייש ניגוד גדול מזה ל"אמת"

כמעט כל שגולד עשה הייה פרשנות הפוכה מהמקובל בימיו, החל במגע הקופצני, יד שמאל חזקה -- הבלטת הליווי כמעט כמו או יותר מהמנגינה, מהירות כפולה או חצי מאחרים, היעדר פדאל במקומות שאחרים מציפים בפדאל, וכו' וכו'.

בקיצור, לפי עניות דעתי, זו אמירה לא בכיוון בכלל.

עמיר

כנראה שמישהו פירש פרשנות = רגשנות, ולכן ייחס לגולד "חוסר פרשנות". המסע של גולד הוא מסע אינטלקטואלי בעיקרו, שמטרתו היתה לפרק את הידוע והמקובל בפרשנות ליצירות מסויימות על ידי מתן פרשנות אחרת, לפעמים הפוכה, הרבה פעמים נדמה שבהחלט כדי "להרגיז" (במלעייל).

המצוטט הנו, כמובן, פרשנות מאוד רחבה השומטת את הבסיס הלוגי מהשאלה.

התשובה על כך יכולה להיות שנגינתו של גולד דווקא עמוסה פרשנות, למשל,
פרשנות הדבקה באופן קוהרנטי, מודע ומצמצם מאוד בשרטוט היצירה התווי,
כזו העורכת חיבור מן-המודע בין המרכיבים ואינה מתווכת אותם במנייריזם,
כזו המנגישה את התוצר לקהל ונמנעת מחידוד סובייקטיבי או קביעה אישית
מטעם המבצע של השיאים וכמובן מיקום והדגשת הנקודות הנמוכות,
שכן ידוע שגולד לא בהכרח הסכים לפרשנויותיהם של אחרים בנוגע
למהו קרשנדו או היכן ביקש המלחין ללחוש, למשל, וכאשר ביקש,
כיצד תוצא משאלתו זו אל הפועל :

תפיסתו הפרשנית המובהקת הזו של גולד ממקמת אותו בפסגת
המבצעים הפרשניים ביותר לצד אחרים והופכת את הפיוריזם שלו
להיגד פרשני שכמותו איננו פוגשים רבות.

גולד נחשב בעיני רבים לנגן הפרשן ביותר,
ובקרב חוגים שומרי מסורת מכונה פרשנדתא.