אהבות היו לי לפני כן. אך אלו תמיד היו התאהבויות קטנות כאלו, שטחיות אולי, או לא מספיק עמוקות בדיעבד?
אני מניח שזה היה מקובל או לגיטימי - מכיוון שגם גילי ובגרותי באותם השנים היו על הצד הקטן או הנמוך. קיפצתי בין אחת לשנייה, ניסיתי, התנסיתי. אחת היית חזקה, אנרגטית ומיידית. ואילו היו כאלו שהגבירו אצלי רגשות חבויים יותר, עדינים עם ניסיון למחשבה, להתחברות עמוקה יותר. כמובן שהיה צורך שאהיה בוגר יותר עבור אלו האחרונות, שיהיה נגיש יותר ללבי ולרגישותי. אך כפי שאמרתי, לא את כולן הבנתי. אומרים שזה לא קל שאתה קטן להבין אותן, בעצם גם הגדולים אומרים כך עדיין. הן בלבלו אותי, היו מסתוריות, לא מובנות בעצמן, הפכפכות. כך היו כולן, ללא יוצא מן הכלל, אולי ובעיקר בגלל כל זה, הייתי שאוב פנימה, למחשופים, לעיקולים, לא רק הפיזיים אלא גם לרגשיים ובעיקר כנראה.
זה קרה סביב שנת 1993 שכבר לא הייתי בארץ, נסעתי לתור אחר העתיד שלי- או מה שהיה יכול להיות העתיד שלי, כפי דמיינתי אותו אז. עזבתי את הנבחרת הארצית לאתלטיקה קלה ואת הפרויקט של המאמן יעקב בן ה 62 לעשות ממני אלוף ה 100 מטר הבא של אולימפיאדת אטלנטה שעתידה הייתה להתקיים בשנים הקרובות וטסתי ליבשת של ארץ העתיד. אמריקה. לא כמו איזה אפריקאי שבא לגלות אותה מחדש עבור עמו.. אלא בתור סטודנט, צעיר מאד אמנם, אבל עדיין.
צעיר שנסע לשם אחר חלום מטורף שהיה לו- אחרי ישיבה של שעות על גבי שעות בחדר לבדו ובמשך שנים שכל חבריו שיחקו באחד ממגרשי הכדור, או התאספו אצל חברים. זה כל מה שעניין אותי (חוץ מבחורות כמובן).
באחד הערבים, החברים הוציאו אותי לבלות. הייתי צעיר משאר הסטודנטים בקמפוס, מכיוון שזה לא היה נורמאלי שבגילי מישהו יגיע לאחת המכללות בקמפוס הענק בבוסטון.. או בכלל, לא פה ולא שם. הייתי די לבד ברב הזמן, מתעסק בלימודי ובעבודות זמניות שמצאתי לעצמי, בעוד אני מתמודד יום יום כדי לכלכל את עצמי ולהמשיך הלאה. הגענו לאיזה מועדון לא רחוק ממקום מגורי ונכנסנו.
כל עוד הייתי איתם, עם חברי הכוונה- השומר השחור הענק בכניסה, לא התייחס לגילי. גם כי אולי נראיתי גדול פיזית ביחס לשכבת גילי וגם בגלל שהוא כבר הכיר "אותנו" מהאוניברסיטה שלמדתי בה. נראינו אני מניח, לו לפחות, די דומים. כמו שסינים או יפנים נראים דומים למערביים. כולנו היינו לבושים בערך באותם הבגדים, באותה האופנה.. מן 'גיק'ס' אבל מזווית טיפה שונה ולא באופן המלא, או המקובל של המילה. בכל מקרה, זה היה קצת מוזר בדרך לא דרך, אבל נחמד. זה קצת חימם אותי, קבלת הפנים הייתה הזויה וכיפית. התחלתי לקבל את זה בנפשי ובליבי שאני כבר לא בקנזס (ישראל).
התיישבנו סביב שולחן קטן. אחד החברים קם באותה השנייה שהתיישבנו וחזר עם כוסות בירה צהבהבים כאשר הוא בקושי רואה את הדרך ומפלס את דרכו בחזרה אל שולחננו. אנחנו עוזרים לו להפטר מכמה מהם מייד שהוא כבר עומד מעלינו, כדי שיוכל לחזור ולשבת על השרפרף ולאחוז בכוסו ל"צ'יירס" המסורתי ולהתחיל את הערב. הם כבר בני בית פה, אם מלפני הלימודים שחלק מהם גדל באזור, או באזורים סמוכים וחלק שהכירו את האווירה "מהבית". אחד הגיע מניו יורק, אחד מאריזונה, אחד חצה את היבשת מסן פרנסיסקו ואחד נוסף מבוסטון.. מדרום העיר. אני משיק כוס עם שאר החברים שרק לפני כמה שבועות הכרתי ומגלגל בראשי, את סיפור הגעתי לכאן, את מה שהשארתי בארץ ולאן בסופו של דבר אני אגיע אם אשקיע את כל כולי פה. בירה אחר בירה וכולי הייתי שקוע במחשבות, בשיחות החברים שדיברו על הדברים המוכרים ש"גיקס" שכמונו מדברים שאנו ביחד.. ובבועות הקצף שעל שפת הבירה בכוס הגבוהה שלפני. בקצה אולם המועדון הבהבו אורות .. הבטתי מעל כתפו של החבר שישב ביני ובין הקצה הרחוק וחזרתי לבועות הקצף שלי.. שוב הבהבו האורות ושוב הסתכלתי. זה היה הרגע שבו הקולות במועדון שקטו. בועות הקצף של הבירה שלי נמעכו ומחשבותיי הפליגו למקום אחר לגמרי. זו הפעם הראשונה שהרגשתי את זה בעוצמות שספרים ושירים מתארים. האהבה הרצינית והחזקה ביותר שלי. זה היה מטורף, זה היה קשה, זה היה מיידי אבל עם המון רגש, המון! כפי שתיארתי תמיד חלק מאלו שהכרתי בעבר, אלו המורכבות, אלו שגרמו לי לחשוב, אך הפעם היו כל הדברים יחד, כבר לא חילקתי אותן לקבוצות. הפעם הלב והראש עבדו בו זמנית.. ואני הצעיר בארץ זרה עם חברים חדשים, מוכה באופן כה עצום, כל כך חזק. הכול חדש וגם זה התווסף.
לא יכולתי להכיל את זה, לפחות כך חשבתי. אמרתי לעצמי שזה אולי עדיין לא אפשרי בגילי, אולי זה לא אפשרי במצבי כרגע הכול כך פגיע. למרות האומץ שהיה לי כדי שאגיע לכאן, ללמוד, להתחבר, לבד.
לא יכולתי לעשות עדיין את הצעד, שכה רציתי לעשות אחרי שראיתי אותה לראשונה. אחר שהבנתי מה זו אהבת אמת. הערב הסתיים, הלב שלי דפק כה מהר עד שחשבתי שאת הלילה הזה אני לא צולח בחיים.
בבוקר התעוררתי בבהלה. כאילו חלמתי חלום מטורף מציאותי להחריד, הייתי עדיין עם הבגדים שיצאתי איתם אמש. ריח הסיגריות נישא באוויר, למרות שאיני מעשן, עדיין..כך אמרו לי שם האחרים. וגופי היה מכווץ. כנראה מהרגש האינטנסיבי שחשתי אתמול ברב הערב.. ואז זה חזר והכה בי שוב כרעם. נזכרתי במה שארע אתמול. החלפתי בגדים תוך כדי שאני בולע בשני ביסים איזה חטיף סניקרס שפתחתי שלשום ונגסתי בו מעט.. אחזתי בקייס.. ויצאתי מהדלת. רצתי במדרגות ובהמשך הרחוב והגעתי לקמפוס אחרי 10 דק'. הגעתי לאחד השיעורים שהייתי אמור להיות נוכח בהם באותו הבוקר קצת באיחור... נכנסתי עם פנים נפולות כדי שהמרצה אולי יתעלם ממני, אבל זה כמובן לא קרה.. הבחורות בעיקר כך חשבתי- בחנו אותי אבל אלו היו כמובן כולם. ככה זה שאתה נכנס לאולם שמונה שלוש מאות סטודנטים באיחור של רבע שעה. הדלת הגדולה נטרקת אחרי ומותירה אותי בודד במערכה מול 600 עיניים, מרצה זועם ומבוכה ששוטפת אותי כמו זיעה קרה מפחד הכישלון הממשמש ובא. הייתי צריך להתמודד עם כל כך הרבה אספקטים באותה התקופה בחיי ורק זה היה חסר לי. להתאהב בחודש הראשון שלי פה, בארץ זרה, בקמפוס ענק, שאני על מלגה וכולם מצפים ממני לאילו גדולות ונצורות.. "פאק! מה אני עושה כאן בכלל?" מלמלתי לעצמי בעברית..
גררתי את עצמי במהירות לאחת השורות שבה זיהיתי את חברי שישבו איתי במועדון בלילה הקודם.. והתיישבתי. כולי דרוך, מלא במחשבות, קרוע בין הרצון להקשיב, ללמוד, להבין מה הולך פה בכלל. לבין זה שאני מת לדבר איתם על מה שקרה אתמול. האם הם גם ראו או הרגישו מה שהרגשתי אני? האם הם מבינים את גודל האימפקט שעבר עלי אתמול? כל כך רציתי שייגמר הפאקינג שיעור הזה שאוכל לבחון את מבטיהם, לשמוע אולי בנימת הקול שלהם את הרגש שתקוע בעיקר אצלי בגרון.
באותו היום, ניסיתי להבין אם גם היום יוצאים, האם נלך לאותו המועדון?, האם היא תהיה שם?!
רק על זה חשבתי. חלק מהם לא דיברו על זה בכלל, לא על אתמול, לא על היום וחלק חשבו על לצאת שוב. הרי זה מה שאנחנו עושים בערב לא? אחרי הלימודים, אחרי האימונים, אחרי הכל. יוצאים "לנקות את הראש" ואני? הראש שלי במקום אחר לגמרי. במקום אפל, בהיר, זורח, נרגש, מיוחד, מהורהר, מפוחד." נו נו.. יוצאים היום? "שאלתי כמו ילד אינפנטיל, כאילו שדיברנו על זה כל היום ולא היינו בטוחים. הם הסתכלו עלי במן מבט של "מה אתה רוצה?".. ו וואלה קלטתי את מה שעשיתי. חלמתי וחשבתי בקול רם. פאק.
הסתובבתי לרגע כאילו אני בודק משהו באיזה לוח מודעות רחוק.. אבל שהבנתי שאני עושה מעצמי צחוק .. קמתי, אחזתי בקייס והתחלתי לצעוד לכיוון הדירה.. היום הזה גם ככה אבוד מבחינתי.
"אני חייב לראות אותה שוב. אני יוצא לבד היום, לא איכפת לי. ואם השומר הענק הזה לא מכניס אותי, אני דופק לו מכות. כן כן.. אני דופק לו את החיים" אמרתי לעצמי. יחד עם זאת שידעתי שיש לי סיכוי רק לדפוק לעצמי את הראש במדרכה, מייד אחרי שאגש אליו רק מעט עקום. אבל לא היה איכפת לי. לנסות אני חייב, היא שווה את זה.
בערב התארגנתי ליציאה, כולי בוער מהתרגשות ואחד החברים טלפן אלי.. הוא היחיד שלקח ממני את הטלפון של הדירה שבה התגוררתי. שכרתי אותה כשבוע אחרי שהגעתי לפה כאשר, הבנתי שבמעונות אני לא אוכל לגור. זה היה TOO MUCH עבורי.. סורי. הוא התחיל לדבר על כך שנעלמתי להם ושכולם מתכננים היום לצאת שוב.. ואני כמובן מוזמן. אני שכל כך רציתי שהוא יגיד שהם הולכים למועדון שהיינו בו אתמול, כי הסיכויים שלי להיכנס איתם עומדים על מאה אחוז, בעוד הסיכויים שלי לבד, מגיעים בערך לגובה מכנסיים רטובות משתן של פחד- מול השומר, נשפתי נשימה ארוכה ו "אאאא"...יצא לי.
הוא שרבב באנגלית מהירה "אני בא לאסוף אותך עוד עשרים דק' -תהיה למטה" וניתק. נשארתי עם ה "אאא" שלי, מצמצתי פעמיים וניתקתי. התארגנתי קצת יותר לאט פתאום וראשי ריחף. עכשיו זה קצת מעבר לשליטה שלי. הסיכויים שהם יחזרו למועדון שהיינו בו אמש, הוא חמישים חמישים. אמרתי לעצמי "הלוואי שהולכים לשם, הלוואי והיא תהיה שוב" ירדתי למטה והם הגיעו מהפינה.. חצי צוחקים חצי מדברים ברצינות.. לחיצת ידיים לחלק מהם וחבר אחד ששם עלי זרוע על הכתף. "אתה מוכן?" הוא שאל.. אמרתי בקול צעיר מהוסס ורועד, באנגלית במבטא ישראלי.. "אני תמיד מוכן".
הזיעה הקרה של הבוקר שטפה אותי שוב, כאשר ראיתי שאנו פונים לפינה האחרונה לפני המועדון המיוחל. קרנתי מאושר, מבפנים וכנראה החוצה, הייתי צעיר מידי בשביל לדעת איך לטשטש את זה כראוי. נראיתי בטח דביל מושלם, אבל לשמחתי הם היו כל כך עסוקים בלהראות קוליים, שהם אני מניח- לא הבחינו בפרצוף הדפוק שלי. השומר הענק מאתמול הנהן בראשו שכל אחד מאיתנו נכנס ועבר אותו ולמרות החסרת הפעמה שהחסרתי גם היום כאשר הגיע תורי, ידעתי שלפה היום אני נכנס, גם אם אני צריך לחזור עם לבנת חבלה.. (טוב בכל זאת ישראלי לא?). נכנסנו ושוב הטכס הרגיל של מציאת שולחן מתאים, אותו החבר שהולך אל הבר המרוחק מעט וחוזר משם עם שלל בירות בכוסות גבוהות. זה אמנם לא מזרח אירופה, אבל בוסטון היא עיר קרה מאד ברב חודשי השנה, כך שבירה אוהבים לשתות פה ובכלל אלכוהול.
אני משיק כוסות עם כולם בפעם השלישית באותו הערב וקצת ויתרתי על הסיכוי לראות אותה שוב.
את זו שהציתה בי משהו שלא הרגשתי, או חשבתי מעולם, היה מאוחר. אבל הנה!, זה קרה שוב. האורות שוב הבהבו -כך הרגשתי, מעבר לכתפו של חברי שישב חיץ ביני ובינה. את הערב לשמחתי ולצערי שוב העברתי שאני בוהה בה, מנסה להקשיב מקצה האולם למה שיש לה להגיד.. לא תמיד בהצלחה מרובה, לא תמיד זה היה כה מובן, הכול היה גדול ומורכבות הרגשות שלי באותם הרגעים, היו כאלו שהייתי צריך לעבד הרבה לפני, כדי להיות מיושב בדעתי- לגשת אליה כפי שרציתי. עם האומץ הטבוע בי, עם השאיפות שלי, עם האמביציה, עם היכולות שהאהבות הקודמות, הקטנות יותר, החלוקות, לימדו אותי. להתמודד, להבין, להרגיש, לתת ולקבל חזרה. אושר עילאי מילא אותי, גם אם הייתי מיילים ימיים רחוק ממנה, בכל מובן, פיזי, רגשי ועוד. אבל התשוקה בערה בי, היא הייתה יותר ממקסימה. זה היה מופלא.
מופלא במלוא מובן המילה. 'פלא' זו מילה מדהימה. באנגלית יש לה כל כך הרבה מילים נרדפות שכל אחת מהן כאילו חזקה מאחיותיה. כך הרגשתי. הייתי צריך לעבור את כל המילים הנרדפות מבלי לעצור באחד ספציפית, כי כל אחת כזו מילאה פינה אחרת במה שהרגשתי כאשר חשבתי עליה. במקביל לכל זה, לא יכולתי שלא לחשוב איך חבריי לא שמים לב כמוני לכל מה שהתרחש רק כמה מטרים מאחוריהם ומלפניהם.
מה רק אני שמתי לב אליה? איך זה יכול להיות חשבתי, חלמתי בהקיץ.. משהו בי אולי חסר, או אולי אני הקטן, הצעיר, מבין הרבה יותר? אולי מבחינתם זו עוד 'אמריקאית' שהם ראו במאות כבר שהיו בגילי? אבל ידעתי, ללא כל צל של ספק, שיש פה משהו שהוא הרבה מעבר לסתם עוד אמריקאית. היא הולכת לשנות את חיי באופן כזה שאני מוכן להיכנס כל כולי לליבה ולהכניס אותה לליבי. מי שהכיר ומכיר אותי יודע שזה לא דבר של מה בכך. אבל הייתי נחוש. לגשת באופן מוחלט אני חייב!. גם אם אפגע בסופו של דבר, גם אם אבין, או אלמד שזו לא האחת שבאמת חשבתי לעצמי שהיא. אולי האשליה תהיה חזקה יותר מהמציאות, אולי הבגרות שלי מאותתת דברים שמבוגרים ממני (חברי לשולחן הבירה?) עברו, הבינו והשלימו עימן כבר מזמן?!
לימים הבנתי שלא טעיתי.. שנים על גבי שנים היא הייתה אהובתי החזקה ביותר ולמרות שאחרות העבירו בי רגשות עזים במקביל, לבגוד לא בגדתי. אותה תמיד אהבתי הכי הרבה, איתה ביליתי ימים ולילות בלא שום צורך להחליף כמעט. הרגשתי איתה כבר מההתחלה שהחלום והמציאות ביום (ובלילה) מתאחדים. הרגשות היו עזים, ארוכים וטנטריים כמעט לחלוטין בכל רגע ורגע. הייתי נתון בכל רגע לכל המראות שהיא הציגה, המילים שהיא דיברה, כל תנועה, כל שעל, כל דרך שהיא בחרה ללכת בה. הייתי תפוס בעיוורון מוחלט, אך עם ידיעה שהיא תחיה בליבי לנצח. אין לי שום ספק בכך.
את החופשה הראשונה שלנו עשינו בלונדון.. לקחתי מעט זמן מהלימודים כדי לנסוע איתה. זאת היית חוויה מדהימה. היינו רק כמה ימים שבמהלכן בילינו במועדון הממוקם ב 105 Charing Cross Road שהחזיר אותי אחורה כמה חודשים לפעם הראשונה שפגשתי אותה. אולי בגלל זה- חווית החופשה הזו כל כך חקוקה אצלי, היא הייתה אינטנסיבית לשנינו מכל כך הרבה בחינות. המראות שראינו, המילים שנאמרו באותה התקופה היו מקפיצי דרך עבורנו. עבורה בעיקר, אך אני שפשוט הייתי על תקן "עבד לרגליה" הקשבתי תמיד לכל רחש, מלמול, צליל שהיא בחרה להוציא.
החודשים המשיכו להיתלש מלוח השנה והדרכים שבהם היינו יחד חיזקו את הדרך שבה התקשרנו. כמובן בזמן לימודי בקמפוס הגדול שלשם כך עברתי לכאן. כשגיליתי במקביל, כבר ממש בהתחלה, שהיא עצמה למדה שם ולא בהפתעה גמורה מצידי. גם בשל הקרבה הגיאוגרפית שבה היא נמצאה אהבתי וגם לאחר מכן שגיליתי את עומק הרגשות שיש בה, היצירתיות בכל דבר שעשתה ביום יום..האינטנסיביות, המשמעת העצמית, המהות שהיא חיה בה בכל רגע. לא נותר היה לי אלא להניח שהיא קשורה, בצורה כזו או אחרת- לבחירות שאני בעצמי עושה בחיי.
שנה לאחר מכן, שאנו כבר מכירים קרה אחד הדברים המדהימים, מאלו שמבהירים לך חד וחלק שכנראה הבחירות שעשית אינם אשליות גדלות, אינם שטות של ילד, נער או חולמני. ההתעוררות הזו שקרתה ב 1994, היא זו שהביאה את ההבזקים שכה ייחלתי להם, התקופה הזו היא זו שתפסה אותי ברשתה. הרבה יותר אפילו מההתחלה שהייתה ללא ספק ההתרגשות של התאהבות חדשה, של הלוא נודע.
אני כאיש שקט מאד, נתתי לה לעשות את רב הקול, שהיא לשמחתי ידעה לעשות היטב ואולי טוב מרב האהבות הישנות שידעתי אי פעם ואולי גם כנראה אדע בעתיד. אך אני כמובן באותו הזמן לא יכולתי להיות בטוח בוודאות, אלא רק ידעתי שזהו. זו האחת. אני שהייתי עדיין די צעיר באותם השנים ידעתי שלחשוב בצורה כזו, זו התיימרות די גדולה. זה ללא ספק יכול להיות כאילו שיקרתי לעצמי בדרך לא דרך. הקולות ששמעתי בליבי, בראשי בכל רגע ששמעתי אותה, שהייתי איתה, שישנתי לצידה, כולם אמרו דבר אחד. כולם אמרו שהתמימות שלי אט אט מתפוגגת.. שהמראה ששמתי מולי בסופו של דבר מצליחה. היא סוף סוף נותנת לי את הכוחות לחשב, לחשוב, להבין טוב יותר. אולי זה הבגרות, או ההתבגרות במקום אחר והתמודדות היום יומית עם הקיום עצמו לצד העיסוקים המהנים שייחלתי לעצמי כמה שיותר.. אבל עדיין. היא הייתה שם בכל רגע ורגע.
בחלוף העונות, אני עדיין הייתי השקט מביננו ובמקביל לכך שהיא נהנתה גם מעשייה אישית, פרטית, מקורית שלה, בהצלחה סוחפת שאז כבר חברי וחברי חברי הבינו שאני שגיליתי אותה דאז באופן שגיליתי.. ראויה להערכה.
אני שזכיתי בה כל כך מוקדם, לטעום, ליהנות ממנה, להיות איתה, לישון איתה לילה לילה, להריח ולהרגיש אותה בכל רגע כבר השנה השנייה באותו הזמן.. העבירה בי תמיד צמרמורת אדירה.
בזמן שחברי החליפו ביניהם כאלו ואחרות. השתמשו, זרקו, מצאו חדשות, בילו ללילה במועדון, לאחר מכן בפארק.. ולמחרת בחדר המעונות, או בדירות השונות.. ולעיתים קרובות מידי החליפו שוב וחוזר חלילה. אני חייתי במן הבטחה מטורפת כזו לבאות. לכך שהיא, זו שלי, לא הולכת להשתנות כל כך מהר..
כל עונה, כל רגע שעובר, היא נהיית אפילו טובה יותר עבורי, מורכבת יותר לצד מרגשת יותר. גם אם הרגשתי שהיא מחקה אחרות מידי פעם. אולי כדאי לחפש את עצמה לעומק, להשוויץ, או להראות שהיא יכולה לעשות זאת טוב יותר אפילו מהן, חשבתי. האהבה האדירה הזו שהרגשתי, לא יורדת. היא פשוט לא יורדת. ואני בליבי חשתי אז שהיא רק יכולה להתעצם עוד ועוד.. עוצמות שלא ידעתי שקיימות בכלל, לא אצלי ולא בעולם בכלל.
אז הבנתי למעשה שנפלתי. נפלתי לנצח, למרחב אין סופי, למקום שבו אני תמיד אהיה על סף אובססיבי לגביה. הפעם, למרות שידעתי שלמילה אובססיבי יש קונוטאציה לא טובה, לא היה לי איכפת. ידעתי שכיף לי, ידעתי שהיא תנסה תמיד לא לאכזב אותי, שהיא תמיד תהיה הכי טובה שהיא תוכל עבורי. שהיא תנסה להמשיך להבין אותי, לתת לי את מה שאני צריך, גם אם בדרכים שלא הייתי מורגל אליהם, גם אם זה בכיוונים, או בזוויות שהיא חשבה בבגרותה ובהתבגרותה שלה גם כן.
אנו כבר שנים יחד, ללא כל מאמץ משום צד כך נראה. פשוט צולחים את חיינו זה לצד זה. באהבה מתמדת בחשק, בתשוקה, בתאווה לחיים הסובבים אותנו, כל אחד בדרכו שלו, אני השקט, האמביציוזי, החולם והיא בדרכה היוצרת, המיוחדת, המורכבת, עדיין המרגשת, היפה, אוך. היא כל כך יפה.
את היופי הזה בחנתי יום יום, אין יום שלא בחנתי אותה לעומק, הלוך וחזור, הייתי מגן על ליבה, על נימי דמה בכל רגע, בראשי, בליבי, בדירה השכורה שלי, בקמפוס. ואפילו בחופשה הנוספת שלקחנו כמה שנים אחרי שהיינו בלונדון יחד. הפעם טסנו לצרפת. לפריז. חשבתי שאם לבחון את יופייה, זה צריך להיעשות במקום היפה בעולם, בעיר הרומנטית המדהימה הזו. יופי הוא מוחלט, אך ביחס למה? חשבתי.
אם לתהות על קנקנה בצורה כה אובססיבית כה מוחלטת, אני אהיה חייב להעמיד אותה במקום שהוא זר לה גם, כפי שהיא הייתה זרה לי באותו הזמן, אז שפגשתי אותה בתחילת דרכי אי שם בבוסטון.
באחד הערבים שהיינו יחד, בלינו במקום מדהים בפריז, ב "salle de spectacle" שממוקם בשדרה ה 50 ברובע ה 11. הברק הזה שהכה בי כבר כמה פעמים ברציפות ובפעם האחרונה באותו הכוח שהיינו בלונדון- הכה שוב.
היא הייתה במלוא תפארתה. נראה כאילו היא שואבת את כוחה במקומות כאלו, נראה כאילו שהיא מגלה את עצמה מחדש, כל המראות, הרומנטיקה, ההיסטוריה שיש במקום הזה, לא יכולים להאפיל עליה, לא יכולים לערפל את מה שהיא מביאה בעצמה, לי ולכל מה שסובב אותה בכל רגע.
מיותר לכתוב את זה, אך כמובן שזיהיתי שלא רק אני הייתי בסביבה, מסתכל, מקשיב לה, מבין שהיא אחת ויחידה מסוגה, באותו הרגע, באותו המקום. לא היה זוג במקום שלא היה מסוקרן, או אחוז רגש כזה או אחר לעבר אהובתי היפה, זו שהכתה בי פעמים כה רבות. כבר שנים על גבי שנים, זו שכל לילה אני הולך לישון עימה, זו ש.. לאבד אותה יהיה אחד מהרגעים הרי הגורל שאחווה. הרגע שממנו פחדתי בצורה כה חזקה בתקופה הזו שהיינו כבר עמוק יחד. חשבתי לעצמי באותו הרגע, בבליל ההתרגשות המתפרצת בפריז, משפט שאבי תמיד היה אומר שהיה לו טוב מידי. הוא היה מביט לצדדים כדי לבדוק מאיפה תגיע המכה הכואבת. הייתי צריך להשלים עם זה, שבני משפחתי יכולים ליהנות מאד, עד עמקי נשמתם, אך זה תמיד לתקופה קצובה. קצת כמו עם ישראל.. שבע שנים טובות ושבע שנים גרועות.
התקופות שהייתי עמה לאחר מכן, היו עמוסות מאד, בסופן הייתה כבר התקופה שחזרתי לארץ, עם דיפלומה, ועוד אחד שעשיתי במקום אחר. היא היית איתי כמובן בכל העת, לא משה מכתפתי, מחיקי, מאוזני, מליבי, מידיי. סחבתי אותה, היא באה איתי ברצון לכל משעול לכל שביל שבחרתי לעצמי. היא הייתה מסורה מאד, אהבתי אותה וניכר שהיא אהבה אותי חזרה באותו הכוח. מצידי שימשך לנצח כך הרהרתי תמיד לעצמי. אך כפי שכבר ידעתי עוד אז, במקביל לאופוריה שהרגשתי בפריז ובמקומות אחרים. שעוד יגיע הזמן שאפגע, שאצטרך לוותר עלייה, שהיא תשתנה לנגד עיני.. ידעתי, חשתי, חשבתי גם עכשיו.. בתקופות של שינויים, של החלטות קשות שיהיו צריכות לבוא גם מצידי. זמן שיהיה לי הרבה פחות ממנו כדי לתמוך, כדי להאזין לה, כדי להשקיע את כל מרצי בה, אם בבית, בחוץ, או בחופשות שהינו לוקחים מפעם לפעם יחד. זה כבר לא יהיה אותו הדבר, אך אני מבחינתי הייתי מוכן לנסות.. היא בסופו של דבר נשברה.. והתחילה להראות סימנים של שינוי דרסטי כלפי, ולא רק. גם בחיצוניות שלה, התמימות שלה אבדה עם הזמן, אך זה אף פעם לא הפריע לי, ידעתי שהיא לא תוכל להישאר זו שהתאהבתי בה אז במועדון בתחילת שנות ה 90. החיים משתנים, העולם והסביבה שלנו, והיא שהיא כה מורכבת, הייתה בדרך להשתנות גם כן. אך אני מניח שקיוויתי שלעולם זה לא יקרה. שזה יקרה אולי רק אחרי שאולי לא אהיה מאוהב בה, או שמשהו יקרה ושלא אצטרך לקבור אותה כביכול כפי "שאסור לאבא לקבור את בנו", יחד עם שאר האהבות הראשונות שהיו לי שהייתי ילד, נער.
היה לה עוד קצת לתת לי. זו התקופה האחרונה שהיינו קשורים באותה האינטנסיביות כמו פעם, עוד קצת ואז היא עוזבת, לטובת אחרים, לטובת היפוכים כאלו ואחרים שהיא תחווה, שהיא תרצה, שהיא תאסוף לה בלעדי, חברים חדשים, מראות חדשים, ריחות, זיכרונות ועוד לא מעט דברים שעשינו יחד בכל כך הרבה שנים שאהבנו, בכל כך הרבה שנים שהיינו מחוברים כמו שום דבר אחר מצידי.
את הרכבת האחרונה, היא לקחה בלעדי. אחרי שאת התקופה האחרונה בילינו בתוך כלא מזכוכית כמעט, שבו אף אחד מאיתנו לא אמר את המילה הזו שפחדנו שנשמע, שהיא אולי זו שתביא את הפרידה, את המהפכה שכה פחדתי ממנה. אני מבחינתי הייתי מלא תקווה, תקווה עיוורת לא מעט מהזמן, אך בסופו של דבר הייתי על סף התרסקות שמחשבות ריאליות הציפו אותי מחדש, בעוד שידעתי שזו התחלת הסוף.
לאף אחד לא יכול להיות כל כך טוב לכל כך הרבה זמן, אין דברים כאלו, אלו החיים האמיתיים ולא אגדה. אני למרות מסלול חיי המרשים, או המוזר יהיו כאלו שיראו אותו כך, לא חייתי באגדה, אפילו לא קרוב לכך, למרות שכך הרגשתי לא מעט בטיולי. היום כאשר אני כבר גבר, כאשר אני מבוגר יותר, מבין יותר, מנוסה יותר, יודע שלדברים טובים יש סוף גם כן, לא תמיד נכון, לא תמיד טוב, או שמח. אבל יש.
היא נעלמה.. במחשבות משלה, בשינויים שחלו בה, ואני אט אט, עזבתי.. הרפתי. לא יכולתי שלא לשחרר.. אחרת אני אאבד את כל המהות של האהבה הזו, את כל הכוח הזה שהעביר אותי תקופה ארוכה ואולי אחת החשובות והקשות, המיוחדות והנהדרות שהיו לי בחיי. היא המשיכה בחייה ואני בחיי..היה לי קשה, קשה מאד. הייתי בצבא ואחר כך המשכתי בעבודות כאלו ואחרות. היו שנים שרציתי להציץ כדי לראות מה היא עושה.
היום בעידן שלנו שיש כל כך הרבה "פתחים" וירטואליים כדי לבחון את חייו של האחר, לפי איך שהוא בוחר להציג אותם בדרך כלל, זה קצת יותר קל. לנסוע ולעקוב אחריה לא עלה בדעתי, מעולם לא עשיתי זאת ולא אתחיל עכשיו כמובן.
פתחתי לבסוף צוהר, חריץ קטן לחיים שלה, ראיתי שיש שם כאוס, רעש, מיליוני אנשים סביבה, חברים, חברות, עשייה, תמונות, סרטונים ומה לא.. זה נראה לי מדהים אך מובן, שהיא הצליחה להביא סביבה כמות כזו של אהובים, של אנשים המעריכים אותה, למרות שהייתי זה שגילה אותה, לפני כולם, לפני חברי שלא שמו לב, שלא הבינו מה שהבנתי אני שהייתי נער צעיר. אבל זכיתי, כמובן שזכיתי, זכיתי להמון זמן איתה שלאף אחד לא היה מושג, כמו היום, מה היא שווה. אבל הם קיבלו ומקבלים אותה שונה.. לא כמו שאני קיבלתי.
לא כמו שאני הכרתי עוד אז, לא בעוצמה, לא בגיוון, לא במחשבה, או בתשוקה שהיא הרעיפה עלי ואני עליה. שנים שכבר לא ניסיתי יותר לפתוח את הפתח הזה לראות איפה היא, מה היא עושה.. הבנתי שזה כבר לא אני, הבנתי שהיא במקום אחר, שהיא כבר לא צריכה מישהו כמוני, או אני כמוה, אולי היא כבר לא אותה אחת, אולי היא כבר השתנתה בצורה כזו שלא ארצה אותה יותר!? כך חשבתי בכל השנים האחרונות, שלא ראיתי, או שמעתי ממנה.. עד לתקופה האחרונה, עד ללפני כמה ימים..
נפגשתי עם מישהו שהכיר אותי, הכיר אותי עוד מהימים ההם זאת אומרת,.. נפגשנו לפתע, שאלנו לשלומו של השני.. ולי היה בגרון רק שלא ישאל עלייה, אני לא אדע לענות לו. מה אגיד לו? שזו שרק עליה דיברתי, שרק אותה אהבתי, שכה ייחלתי לחיים שלמים איתה, לא איתי. לא אצלי יותר, בלב, בראש, בידיים. מה אספר לו? הייתי נבוך עצם המחשבה הזו, עוד הרבה לפני שידעתי מה הוא יגיד, מה הוא יפתח בפני. ואז זה הגיע. הגיע הרגע שבו הפכתי לשלולית של דם, לשלולית של רוק, דמעות ורגש.
הוא אמר לי שהוא ראה אותה שוב, הוא אמר לי שהיא יפה מתמיד, הוא אמר לי שכל הדברים שאז סיפרתי לו.. אז שאהבתי אותה כל כך, שהייתי איתה עשרים וארבע שעות ביממה כל יום במשך שנים. . נכונים. שהיא מדהימה מכל זווית שרק מסתכלים. הוא אמר שהיא מופלאה.
'המופלאה' זה מה שריסק אותי. הרי זו המילה שלי. זו המחשבה שאז ליוותה אותי כל הזמן הזה שאהבתי אותה, שהתאהבתי בה. המופלאה הזו שהיו לי מילות נרדפות לכל שלב ברגש שאז הרגשתי. אני בהיסוס.. שאלתי.. "ראית אותה בארץ אחי?" קולי היה מהוסס, רועד, על סף עלפון, מרגש, מעצב, משמחה, אני עד היום לא יודע.. הייתי מוכן כבר לרוץ לקראתה, לא שינה לי כלום כבר.. הייתי צריך את זה כנראה.
הוא ענה "כן.. בדיוק לפני רגע שמעתי אותה.. בדיוק לפני רגע גיליתי... שהיא פה, היא חזרה".
אלבום חדש -
"A Dramtic Turn oF Event"
Dream Theater
2011
אביעד
