מאלף (ומעלף).

תותח

אביעד - תמיד קורא את הסקירות שלך, תמיד נהנה ולומד המון, ורכשתי לא מעט דיסקים בעקבות המלצות שלך. אז נכון - פספסתי שכבר המלצת על פרחיה בסקירה שלך ... כמות האינפורמציה בסקירות אלה היא באמת מה שנקרא OVERWHELMING, ולא תמיד קולטים הכל במכה ראשונה.
בקיצור - פשוט נזכרתי בקונצרט שנתן פה לפני מספר שנים בהיכל התרבות, שבו גם רכשתי את הבוקסה הנ"ל. בקונצרט הביצוע נשמע לי טיפה חיוור (אולי גם פשוט כי ישבתי רחוק), אולי גם השילוב של מנצח\תיזמורת השפיעו, אבל הדיסקים עצמם כאמור מעולים.

no harm.

מי ניצח בקונצ'רטו ששמעת איתו בארץ?
הוא ניגן את ה חמישי אני מניח?!

לפני כשנתיים בערך הייתה גרימו (הזאבה) שניגנה את החמישי גם כן אחרי שהוציאה את הדיסק שלה..
היא נהדרת בדיסק ובארץ הביצוע החי שלה היה ב אובראול די דלוח.
המנצח היה צעיר ועם התזמורת שלנו שידועה בעייפות שלה, התוצאה הייתה די זוחלת.
בקונצ'רטים הללו, רמת הליווי המנצח והתזמורת (וכן כמובן האקוסטיקה) חשובים מאין כמוהם להצלחת ההופעה
גם אם הפסנתרן ACE !

לא עוד חמישים -- רק עוד שניים, אבל טובים!

ראשית, יש את אשכנאזי / שולטי, שעד היום הוא לטעמי המוצלח ביותר, גם בחמישי.

יש אגדה אורבאנית על הפרק השני של הקונצ'רטו הרביעי, שמתאר כבייכול את אורפיאוס מתחנן לפני מלך השאול, האדס, שיישחרר את אורידיקה: הפרק מתחיל במוטיב נמרץ, "מלכותי"/"סמכותי" וכמעט כועס, במיתרים בלבד, סטאקאטו (צלילים לא מחוברים), ב-פורטה (חזק). הפסנתר עונה באופן עדין וחרישי, לגאטו (צלילים מחוברים), והתזמורת מתפרצת שוב. התהליך חוזר, אבל אחר כך מתחיל דו שיח בין הצדדים, רגע זה ורגע זה, אבל התזמורת הולכת ונחלשת, הולכת ונרגעת, ברצפים קצרים יותר ויותר, עד שהפסנתר משתלט על כל התמונה.

אשכנאזי ושולטי עושים את זה נ-פ-ל-א, ולא רק את זה, אלא את כל הקונצ'רטו, החל בכניסה העדינה, לאורך הווירטואוזיות העדינה של הפרק הראשון והתפרצות האנרגייה של הפרק האחרון.

כפי שזיפ הזכיר, זו הפעם הראשונה בתולדות הקונצ'רטו לפסנתר שבו הסולן פותח ולא התזמורת. יש לציין שמוצארט עשה כמעט משהו כזה בקונצ'רטו מוקדם למדי שלו -- מס' 9, ק.271, שבו התזמורת פותחת במשפט אחד, הפסנתר עונה לה במשפט אחד סולו (!) והתזמורת ממשיכה לתת את המבוא, עד שהפסנתר נכנס "לפני הזמן" כאילו בטעות, לפני שהתזמורת ממש מסיימת את המבוא.

עוד יש לציין שבפרק הראשון אין חצוצרות וטימפאני, מה שמוסיף לעדינות המיוחדת שלו, הפרק השני מתוזמר למיתרים בלבד, והחצוצרות והטימפאני מופיעים רק בפרק האחרון.

עוד מיחד לקונצ'רטו הזה (אופ. 58), יחד עם הקונצ'רטו לכינור שניכתב בקירבת זמן (אופ. 61) היא העובדה שהסולן לא מנגן את הנושא השני, הלירי, בפרק הראשון, אלא לכל היותר את תחילתו, ורק התזמורת מנגנת אותו (כאן באבוב סולו), כשהסולן מלווה בכל מיני פאסאז'ים.

הביצוע השני שרציתי לציין לטובה הוא בראוטיגאם / פארוט -- שני מומחים לכלי תקופה, שמבצעים בכלים מודרניים, ועושים את זה נפלא.

בזמנו מאוד אהבתי את ה-אראו/הייטינק, בעיקר בשל הצלילות ו-אי-המריחה, אבל "עבר לי ממנו". הגיללס/לודוויג שהוזכר, ב-EMI, הוא לטעמי מצויין ברביעי ועוד יותר מצויין עד מדהים דווקא בחמישי. לא לבלבל עם גיללס/סל (Szell), גם ב-EMI, שהוא הרבה פחות מוצלח, לטעמי.

קלמפרר ידוע מאוד בעניין הקצבים האיטיים שנהג לנקוט בהם בהרבה מביצועיו, דבר שרביפ הלינו עליו. כשהוא ובארנבויים הצעיר עבדו על הקונצ'רטו הרביעי, והתזמורת נכנסה באיטיות, בארנבויים ניגש לקלמפרר ולחש לו משהו באוזן. קלמפרר הופתע -- "אתה רוצה את זה עוד יותר לאט???!". מהסט הזה אני אוהב רק כמה קטעים מהקונצ'רטו השלישי ומהפאנטאסייה הכוראלית. רוב השאר כבד מדי וההקלטה לא מזהירה בכלל.

הפראייה הייטינק הייה מבחינתי ציון דרך בקשר לגישה לביצועים, לפני כ-25 שנים --. חבר טוב שלי אהב את הביצוע, אבל "הוכחתי" לו, בעזרת הפארטיטורה, שפראייה לא עושה את הדברים כפי שכתוב, בעיקר לא מבחינת הדינאמיקות (עוצמות) -- רוב הזמן חלש מדי, בעוד שהאשכנאזי/שולטי מדייקים מאוד. להפתעתי דאז, זה לא גרם לו להפסיק להעדיף את פראייה. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן נתקלתי באנשים שמעדיפים אנדרסטייטימנט והחלשת הניגודים במקום ללכת לפי הכתוב. מאז כבר למדתי שהכל כאן עניין של טעם, אבל הפראייה עדיין משעמם מבחינתי.

הכל טעם, אבל אשכנאזי / שולטי שווה בדיקה ויותר מזה
עמיר

מפתיע אותי שהפתיע אותך.

אגב, האם העדפת העמקת/החרפת ניגודים גם מפתיעה אותך או לא?

למה מפתיע שהפתיע?
הייתי צעיר והאמנתי ב"אמת" של התווים, שאם כתוב "חזק" צריך לנגן חזק וההיפך.

כיום כבר לא מפתיע אותי כלום בהקשר הזה.

עמיר

לצערי לא זוכר מי היה המנצח עם פרחיה.... זה דווקא היה ה 4 ולא החמישי.
אני (להפך מעמיר למשל) דווקא נוטה להתלהב מהופעות חיות (הולך מעט מדי יחסית למה שהייתי רוצה), והשיפוט שלי הוא לא תמיד "אובייקטיבי". והבעייה היא הרבה פעמים לא באיכות הביצוע אלא באקוסטיקה - יש מעט מקומות שבהם שומעים ממש טוב, "כמו בהקלטה". כשהייתי נער הייתי הולך עם המנוי של דודתי ז"ל, שורה 7 באמצע, וזה זכור לי כחוויה מיוחדת. כיום אם כבר הולך אני נזכר מאוחר יותר ומקבל כרטיס מאחור, ואז הכל נשמע מרוחק.
חשבתי להתחיל ללכת גם לקונצרטים לאו דווקא של "כוכבים" - השבוע יש למשל קונצרט של הסימפונית של ראשל"צ שמנגנת את הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצארט והפנטסטית של ברליוז - אומרים שזו אחרת התזמורות הטובות בארץ. אולי שווה לנסות.

עמיר - בהזדמנות נשאל את בטהובן למה התכוון כשכתב "חזק" .... אם ההוראות היו חד משמעיות ב 100%, לא היינו צריכים מבצעים שונים - לא ? כולם היו מבצעים בדיוק, אבל בדיוק, אותו הדבר, והיינו חוסכים הרבה כסף על קניית ביצועים שונים לאותה יצירה.

מי מדבר על בדיוק אותו דבר? או אפילו בערך אותו דבר? מאיפה הקרצת את זה?

יש בתווים הוראות, למשל של ff=חזק מאוד, f=חזק, mf="חצי" חזק, mp="חצי" חלש, p=שקט, pp=שקט מאוד.
אז נראה לי די ברור ש-f אמור להיות חזק יותר מ-p, לא הפוך ולא אותה עוצמה.

בזה מדובר, לא האם ff הוא 63dB או 87dB בתלות בפסנתר/אולם/יצירה וכו'

כנ"ל presto אמור להיות מהיר יותר מ-adagio, וכו' וכו'

עמיר