חלק א' - אנטון ברוקנר
עדיין באוסטריה. מטיילים בנבכי המאה ה 19. לאחר שסיימנו לסקור כמעט את כל לחניו של גוסטב מאהלר האהוד על מקצתנו, חשבתי אולי להקדיש את הסדרה הבאה לאנטון ברוקנר. "המלחמה" ביניהם התחילה משום דבר למעשה. משהו שסתם נוצר מן האוויר ובתקופות האחרונות של המאה הקודמת. שני מכנות שמעודדים במרץ את יקיריהם. אך זה מוסיקה רבותי ואפשר לאהוב גם וגם.סה"כ הם היו חברים בחייהם ומאהלר הושפע רבות מלחניו של ברוקנר המבוגר ואף קרא לו "חצי אלוהים" בלא מעט הזדמנויות.
אנטון ברוקנר נכנס אל הכתיבה ואל תודעת הקהל המאזין רק בשלהי שנות ה 40 שלו. הוא נולד בתחילת המאה ב 1824 ונפטר שהיה בן 72, בשנת 1896. ברוקנר נולד באוסטריה בכפר 'אנספלדן' (כיום פרבר של לינץ) והתחיל ללמוד בבית הספר בגיל 6, במקביל ללימודי האורגן שבכלי התמחה כמעט כל חייו. אביו היה מורו הראשון למוסיקה ולאחר שנפטר, כאשר היה אנטון היה בן 13, המשיכו אחרים ללמדו ובביתי ספר שונים. אנטון ברוקנר היה נגן ומוסיקאי מוכשר מאד בגילו הצעיר, אך לא נחשב לילד פלא, או לגאון (מוצרט). בהמשך לילדותו ללא אביו, נשלח ברוקנר מנזר\בית ספר ששם התנהלו והוא אף ניגן באורגן הגדול במיסות כאלו ואחרות בשל מיומנותו הגבוה. בתור תלמיד שם, למד גם כינור במקביל ללימודי האורגן, אך הקלידים הם שהרשימו אותו ביותר. בעיקר בשל יראת הכבוד שחש על יד הכלי הענק שנבנה עוד מימי הבארוק בכנסייה. (לימים, האורגן נקרא על שמו). אימו של ברוקנר החליטה שעתידו יהיה בהוראה ושלחה אותו משם לסמינר הוראה ומשם המשיך לפקולטה שעבד בה כעוזר מורה. התנאים, השכר והיחס אליו היו מחפירים והוא הושפל רבות ע"י מתחריו ומנהליו שם. אנטון ברוקנר פיתח תחושות של אי שייכות חברתיות וראה את עצמו תמיד נחות מאחרים. דבר שהתפתח להיות אלמנט די מרכזי באישיותו בחיים והמשיך להיות גם בחייו מעת לעת.
ב 1848 אנטון ברוקנר קיבל משרה של אורגניסט בסט. פלורן. כאשר בנקודה זו לדעתי חל המפנה בחייו כמלחין. כמה שנים לאחר מכן, התחיל את לימודי הקונטרפונקט אצל שכטר ולאחר מכן עם קיצלר שהכיר לו את המוסיקה של ריכארד וואגנר. ברוקנר היה מולהב ושיכור מרב יופי (ומבירה!) ולמד את לחניו של וואגנר שנים, על גבי שנים. ברוקנר התחבר גם לליסט שהיה חבר קרוב של וואגנר ועל בסיס הקתוליות של שניהם התפתחה ידידות ויחסי גומלין מוסיקאליים בנוסף. ב 1868, אחרי מותו של שכטר, ברוקנר קיבל על עצמו משרה- של מורה לתיאוריה בקונסרבטוריום וינה. אך עיקר עיסוקו בשנים הללו, הייתה כתיבת הסימפוניות הגדולות שלו, למרות קבלתן השטחית והעצובה מהקהל הווינאי. באותם הזמנים בווינה תחום המוסיקה היה בן ערובה כמעט מוחלט של "מבקר מוסיקה" בשם אדוארד הנסליק שרדה בכל דבר שלא היה לרוחו וכמעט חיסל כל זכר, או ניסיון לנגן דברים שלא עמדו בקו אחד עם מותר רוחו או לצרות עינו . יש לציין שבתקופה זו, וינה התחלקה כמעט לחצי -בניסיונות להביא לאולמות הקונצרטים אחד משני מלחינים. וואגנר היה בראשם של מחנה אחד ובראהמס היה בשני. מיותר להבהיר שבראהמס היה חביב הקהל, או אולי חביב על הנסליק הרבה יותר. מכיוון שברוקנר העמיד את עצמו בקו אחד עם "הגורו" שלו וואגנר, הקהל קיבל אותו בקשיים מרובים ועל פי דעת "יודעי דבר". אך לא רק השפלות ואי קבלת המוסיקה שלו חווה ברוקנר, אלא גם תמיכה ועזרה להביא את לחניו לאולמות הקונצרטים ברחבי וינה. בעיקר משלל מנצחים כמו ניקיש , ושאלק (Schalk) שגם לקחו על עצמם לשנות את הפרטיטורות המקוריות של ברוקנר, כדי להביא לקהל מוסיקה קצת יותר נגישה, או "תקופתית" לטעמם באותם הימים. ברוקנר שראה כי אין ברירה אחרת ושינויים אלו הם כנראה מנדטוריים כדי שינגנו את לחניו, אישר לעוזריו ולתומכיו את שינויי התווים. אך בד בבד הקדיש את מרצו לכך שהפרטיטורות המקוריות ישמרו בספריה הלאומית בווינה, לדורות הבאים שירצו לחקור את רישומיו הבסיסיים.
סגנונו היה נתון במחלוקות רבות, בין המוסיקולוגים ברחבי העולם. הם שלמדו וניתחו את לחניו, תויו וחייו של ברוקנר. הסימפוניות שלו כולן מחולקות לארבעה פרקים בנוהל הקלאסי הרגיל, כאשר הפרק הראשון הוא בצורת הסונטה הקונסרבטיבית בדרך כלל ולאחר מכן אנו יכולים לשמוע את תהפוכות הגורל, השוני בכתיבתו מול חלקת המלחינים בתקופתו, או התקופה הקודמת לו. הוא למעשה הביא סדר חדש וחתימת צליל שונה ומיוחדת, לסימפוניות המנוגנות באותה המאה. חלק מהאסכולות שעוסקות בכיתבתו של המלחין, קוראות ליצירותיו 'שמרניות' ואף משווים אותן לדרמטיות ולחוקיות של בטהובן (או לפחות בהשפעתו). אך בנוסף לאלו, יש אלו הטוענים שהתזמור המיוחד שבו קבע את הצליל, שהושפע רבות מוואגנר כמובן. הוא זה שמביא את האימפקט הנוסף והמיוחד. כמו כן, השוני הדרמטי והקיצוני לפעמים ביצירה אחת ובליל הטכניקות שהשתמש ברוקנר- הן אלו שמגלות טפח וטפחיים בכל פעם שאנו שומעים יצירה שלו. אז באותה התקופה שלחניו יצאו לאור, חלק מהאנשים אהבו וחלק ביטלו אותו כנראה מאי הבנה משוועת (כאמור) במאה ה -20, כאשר לחניו עמדו באור שונה, אופטימי ואוביקטיבי יותר, ניתן היה לראות שהשפעתו הגדולה מהאורגן הכנסייתי הביאה אותו לכתוב בתזמור מיוחד שכזה. מתיחת התווים הארוכה עם קרשנדו עצומים, פינאלה חזקים והמון דרמה שמלווה במתח עצום בין הכלים והתיבות, הם אלו האלמנטים המעוררים ביצירותיו של ברוקנר.
מעבר לסימפוניות המדהימות שברוקנר "הפשוט" רשם, הוא הלחין גם יצירות אחרות שונות. לא מעט עבודות דתיות, מיסות וכדומה. לחנים שהיו מבחינתו די רלוונטיים בגין האדיקות שלו לנצרות, אך כתיבתם למרות שהייתה פשוטה משהו וקונסרבטיבית הועברה גם עם רמזים כרומטיים שהוציאו את היצירות הללו מן הכלל ה"ישן". אפילו מוסיקה קאמרית ברוקנר הצליח לכתוב ואלו יפים לא פחות משאר הלחנים הגרנדיוזיים שלו. יש להבין שברוקנר בחייו הפרטיים לא רמז באופיו בשום אופן, על המוסיקה שעוד יכתוב, או שילחין באותה התקופה וההיפך. המוסיקה שלו גדולה אך גם קטנה, פשוטה אך מורכבת מכל כך הרבה רבדים. דרמטית ועצובה, אך עם הומור מתמטי לפעמים ועתיר חושניות. הוא מטפטף רומנטיות בחלקם ובחלק אחר מביא את "זוועת העולם" הוואגנרית. בכלל אפשר למצוא לא מעט וואגנר בין תוויו (הוא אפילו הקדיש לו סימפוניה שלמה) אך למרות זאת, יש לו סאונד, צליל, מנעד וקול משלו. הסדרה הזו הולכת להיות פרויקט לא דל, או קטן בשום אופן. יש לנו לא מעט סימפוניות לעבור עליהן.. יצירות דתיות ועוד כהנה וכהנה.. כך שאנו חייבים להתחיל ממש עוד מעט.זוהו הפרק הראשון (מתוך סדרה),שנרשם ממש על קצה המזלג (סיפורו של ברוקנר ארוך לפחות כדי להכיל כמה ספרים) כדי להכיר מעט את המלחין מאחורי התווים. עליו עוד אספר תוך כדי סקירות היצירות השונות, כמובן.
מי שעדיין לא מכיר את יצירותיו של ברוקנר, כולי תקווה שאוכל להכניס אותו אט אט אל נבכי הלחנים, הדרמות והמסתוריות הפשוטה של אנטון ברוקנר. מי שכן מכיר, אני מניח שיקבל אולי פרספקטיבה שונה מפעם לפעם, או סתם חומר קריאה עם הקפה מידי תקופה. בכל מקרה, יהיה מעניין מאד.. (טוב נו.. תלוי את מי שואלים
)
אביעד
