התייבש פה קצת מבחינת מוזיקה, לא ? אז תרומתי השבועית הצנועה :
מת על האלבום הזה. זה עוד אחד ממפגשי הטנורים בין אחד שדובר ביבופ שוטפת לשני שגדל בסווינג וכרגיל, אולי בגלל שהאוזן שלי כל כך מותנית לחפש את המהירות והמורכבות של הבופ, זה נשמע לא כוחות בכלל. ראוז מדלג מנתר ועושה הקפות מסביב לקווינשט. הוא חד, מהיר, ורהוט. הוא בדרך כלל לוקח את הסולו הראשון, מה שלא עושה חסד עם קווינשט שכשהוא מתחיל לאלתר יש הרגשה שאין לו יותר מדי מה לומר. הטון שלו יפיפה אבל הפראזות נשמעות מגושמות וחסרות דמיון. ברור לגמרי מי מנגן, מי גדל אצל בייסי ומי אצל בילי אקשטיין. זה מאד מזכיר לי את Salt and Pepper שבו סוני סטיט קובר את פול גונזלבס (וקצת פחות את ההקלטות של ג׳וני גריפין עם אדי לוקג׳או דייויס. אולי בגלל שגם לוקג׳או יושב בביבופ, אבל מי בכלל יכול על גריפין). חוץ מזה יש בליינר את שורות המחץ :
A good jazzman is articulate. A master of expressing himself in the language of his chosen instrument, he can convey his views and state his feelings with security, ease, and sometimes even with great inspiration. Moreover, the instinctive wisdom of his talent has provided him with the felicitious ability to listen. He is able to absorb the other man's point of view and grasping the other man's ideas, he can then make answer to them, counterpoint them, satirize them, affirm or deny them - and all this with spontaneityand wit.
Paulette Girard
יפה, לא ? תראו לי ליינרים כאלה היום.
התקליט הוא ראישו של pure pleasure. הקלטת מונו מצויינת (ככה שאי אפשר להעזר בצדדים כדי לדעת מי מנגן אבל לוקח שלוש שניות לזהות כאמור). הדפסה שקטה לגמרי (בדרך כלל הם מדפיסים בפאלאס כמדומני). מומלץ בחום.
