זו הבחירה שלי לשבוע. כפי שקורה הרבה בערימת מאות הסגורים (מאתיים לא תשע מאות
) אין לי מושג מאיפה השגתי או איך נחשפתי (אולי מפה, אולי המלצות אמזון ואולי סתם אספתי את זה במינכן).
הוא התחיל לנגן בזמן ששמתי את התקליט הבא במכונת הניקוי, אבל כשחזרתי התחלתי שוב (ואחרי שקראתי את הליינר נוטס שוב).
אם כבר הזכרתי את הליינר נוטס, קצת משעשעים (וגם מלנכולים), הם השקיעו שתי עמודות (מתוך שלוש) להסביר כמה מו מסכן ולא מוערך, קצת מוזר בהתחשב שזה בעצם סוג של ערוץ השיווק של האלבום (ועושה רושם שאלו הליינר המקוריים לא שכתוב מאוחר).
בכל מקרה, יש כאן ביצועי טריו (עם ג'ו ג'ונס ופרסי הית') וביצועי סקסטט (כשמצטרפים שלשיית נשפנים בלו מיטשל, ג'ימי הית' ופרנק פוסטר) בקונפיגורציה של טרק אחד כזה אחד כזה לאורך שני הצדדים.
זה לא אלבום שהכרתי, ובכלל לא מכיר יותר מידי את הופ, אבל נהנתי מאוד משתי ההאזנות.במיוחד כשההדפסה פרפקט, והסאונד הפתיע אותי לטובה.
ההוצאה הזו של Jazz Workshop הספרדים, במקור ריברסייד על פי העטיפה.
אם אנחנו כבר פה אספר שאחריו עלה האלבום המעניין הזה של אמנים שהשלימו שירים של הנק וויליאמס מהמחברות שהשאיר במותו.
התוכן דווקא בכלל לא רע, ההדפסה מחורבנת. ולא רק הרעשים, גם את החור לא יצרו טוב, יצאה לו צורה מוזרה עם עודף חומר שתופס חזק מידי את הספינדל.
מזל שהביאו את זה גם ב- CD כי לא שווה לטרוח עם התקליט הזה.
וכרגע אני בביל אוונס ההוא של AP שנזכרתי בו בגלל Quintessence שניגן על המחשב כשעברתי לפטיפון.