השבוע מופיע כאן תקליט לא אופייני אצלי מכמה סיבות:
הוא לא חדש אצלי באוסף.
הוא בין הבודדים שיש לי שלא רכשתי כחדש.
ויותר מהכל הז'אנר הוא מאלו שאני לא מרבה לשמוע, בטח על הפטיפון.
אבל כבר כמה ימים שמתפתחת אצלי שקיקה לשמוע אותו (מזמן לא שמעתי), ורק חיכיתי ליום חמישי, לשניה הראשונה שיהיה לי פנאי לעשות זאת.
זה קרה לפני מספר שעות, וזה היה שווה כל רגע של המתנה ושל ההאזנה (למעשה שמעתי אותו פעמיים).
למרות הז'אנר זה אחד התקליטים שאני הכי אוהב אצלי בספריה. כמובן שיש קשר לזה שהוא מוקלט ומודפס נהדר (שלי ההדפסה הגרמנית, ראיתי שיש גם איטלקית ואמריקאית) ודי מדהים שהוא שרד 35 שנים ככה (אצלי כ- 5 אני מעריך), אבל אני חושב שיותר מהכל זה בזכות הקונצ'רטו של רודריגו, שמסתבר שהוא כתב במיוחד עבור לויד וובר הזה ("אח של").
לא יודע אם זה הקשר המתבקש לארנחואז, אבל היצירה הזו מרגישה לי בכל מיני מקומות יותר כמו אימפרוביזציה מאשר פרטיטורה (אני מעריך שמן הסתם זה לא המצב) ולכן שמה אותי יותר במוד של ג'אז מאשר קלאסית.
בצד השני של התקליט הקונצ'רטו של ללו, שכבר יותר "רגיל", אבל גם יפה.
מי שרוצה להשיג (זה דווקא לא לאוהבי קלאסית הרד-קור כן? זה בטח נחשב קליידרמן עבורם
) שלי בעל מספר קטלוגי RL 25420 עם העטיפה שצילמתי למעלה. קניתי אותו כאמור משומש מאיזה ייקה במינכן (2012 לדעתי) בזמן שחיכיתי לאביעד שיבחר שם תקליטים.
זה ביצוע אחר, אבל נחמד לראות איך מנגנים את זה:
