אין דברים כאלה

חוץ מהמאהלר

Blind Faith הקליטו אלבום אחד. אייקוני. אריק קלפטון, סטיבי ווינווד, ג'ינג'ר בייקר, ריק גרץ'. סוג של התחברויות שפחות רואים כיום ברוק, איפה שיש עוד..
אלבום מושלם, השירה של ווינווד מצוינת, הפסנתר, הגיטרה של קלפטון מיוחדת כאן, ריפים נהדרים, התיפוף ההרמוני של בייקר.
העטיפה הייתה ועדיין שנויה במחלוקת, ולכן בהוצאה האמריקאית היא שונה.
כאן, בהוצאה מחודשת של Back To Black בהדפסה טובה מאוד-

Oh Mercy לטעמי האלבום הגדול האחרון של דילן. גם הוא עצמו הופיע אחרי כמה אלבומים מאכזבים בשנות השמונים. דילן חבר לדניאל לנואה שחבר לג'ק פרוסט (דילן), כדי להפיק את יצירת המופת הזו. מבקרים אוהבים להגדיר את הרוח הנושבת בה כאפלה. הקצב הוא איטי, מונטוני, הגיטרות חורכות, הקול של דילן מתחיל כאן כבר בהסדקות המוכרת שלו. השירים נהדרים, חולמניים, מהפנטים. חלק קצביים יותר אבל עדיין שומרים על רפיטטיביות דומה.
דילן הרבה לעסוק באלבום, אולי בעצם היחיד שהוא עוסק בו בפירוט כזה, בכרוניקות 1, האוטוביוגרפיה שלו, כולל בהתייחסות למפגש שלו עם לנואה, אתו עבד גם בהמשך ב- Time Out Of Mind .
כאן הדפסה הולנדית, משנת ההוצאה, 89. תמונת העטיפה לקוחה מקיר שצויר על ידי אמן, עבור מסעדה סינית בניו-יורק.

תנקס.

+1
ונחמד שכתבת את זה בזמן שהוא שר כאן (לא האלבום הספציפי כמובן)

האלבום השני של האחים דובי, מ-1972. הראשון היה פלופ. זה פרץ להם את הדרך ולא פלא שכך. מאד אוהב את הגוון של האלבום הזה. בלוז-רוק דרומי עשיר וסמיך. R&B לבן אבל יותר שחור מהרגיל בהמשך לשיחתנו השבוע. גם מוקלט טוב, גם מודפס טוב (הדפסה מקורית במצב חדש, לא צריכה להיות יקרה במיוחד בדיסקוגס).

ותודה אייל, אני לא מכיר את האלבום הזה של דילן.

הדובים הזה נשמע תערובת של האולמנז עם קרוסבי סטילס. יפה. נשמע יותר טוב מהלהיט המוכר שלהם.

אגב, דיסקוגס שהזכרת, מיפו לאחרונה מס' חנויות תקליטים בעולם. בערים טוקיו מובילה, אחריה ברלין, לונדון, ניו-יורק, שיקאגו.
במדינות בכלל ארה"ב מובילה כמובן.

הכי מזכירים לי פה את CCR, עוד להקה שמדברת אלי. הגיע הזמן לאיזה סיבוב על הקופסא שלהם (מצויינת לכשעצמה).