אני אתחיל עם
Flow של טרנס בלאנשרד, לו האזנתי בחמישי האחרון (יום הויניל אצלי כידוע).
זה סה"כ האלבום השני אצלי של האדון, ואחרי שמסיבה לא ברורה די אהבתי את Breathless למרות שהוא שופע בסגנון שאני ממש לא סובל, הזמנתי את זה מתישהו במחצית הראשונה של 2016 (במקור הוא מ- 2005, הוצאת הויניל מ- 2014).
די הפתיע אותי שהוא מכיל שני תקליטים, לא זכרתי את זה, והתבאסתי שהם בעטיפות אטומות (כולל הלייבל) כך שאתה אפילו לא יכול לראות איזה תקליט אתה מוציא עד שאתה ממש מוציא אותו מהעטיפה.
הסימנים הראשונים לא היו מעודדים. התקליט היה די מטונף (חדש כמובן) עם סימני הדפסה מהסוג הנחות של הלייבלים הגדולים (bluenote במקרה הזה).
התעצלתי ללכת לנקות אותו קודם, (גם נגמרו לי השרוולים של MoFi ועוד לא הגיעו החדשים) והחלטתי לנגן אותו As Is. כצפוי ה- surface noise מוחשי מאוד.
הצד הראשון היה בדיוק הסגנון שציפיתי, מאוד "אלקטרוני", אבל מצאתי את עצמי ממש מרותק בשלב מסויים של Wadagbe. למרות שכאמור אני לא אוהב את הסגנון הזה, גם פה זה הצליח לדבר אלי. גם הסאונד העשיר לא הזיק, אבל זה לא בזכות הדפסה איכותית. היא לא.
עם הצדדים הסגנון הזה משתנה למשהו יותר מיינסטרימי, ועדיין מודרני בלי להיות יותר מידי חופשי.
בגלל שלשם שינוי ה- Liner Notes היו לצידי הצצתי במבצעים, והופתעתי לראות את גרטש'ן פארלטו (זוכרים אותה?) עם קרדיט של ווקאל בשני טרקים. אל דאגה, מדובר על קצת "אווו אווו" ברקע, זה לא אלבום ווקאל (בטח פחות מ- Breathless).
לא מפתיע בכלל לראות את הנקוק בתור מפיק (גם מנגן בשני טרקים) כי זה לגמרי מתחבר לי לחלק מהאלבומים שלו.
טוב לא התכוונתי לנאום כל כך הרבה. האלבום מקבל אצלי
מבחינתי שייך לספריה שלי. הפורמט די דבילי עבורו, לא יודע מה גרם לי לקנות אותו דווקא בתקליט, כנראה סתם פרסומת של אמזון. יתאים לי יותר לספריה הדיגיטלית, אצטרך לדאוג להעביר אותו לשם מתישהו.
