|
חיפוש קצר בפורום מעלה שהשם “סיבליוס” פשוט לא קיים. בואו ננסה לתקן את זה:
למה יאן סיבליוס בקושי מוכר, מאוזכר או מבוצע בארץ? זו שאלה מצויינת, והתשובה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי היא ה”פטיש” המקומי שיש לנו עם מאהלר, שהוא פחות או יותר המלחין היהודי היחיד ה”ענק” באמת, (מנדלסון לא נחשב לצורך העניין; הוא לא באמת שייך לשורה הראשונה לדעתי, בודאי שלא לצד מאהלר או סיבליוס, וגם לא ממש יהודי) ולכן אנחנו זוכים למנת יתר של מאהלר בכל פינה, בעוד סיבליוס, המייצג הסימפוני הגדול הנוסף בן התקופה, על התפר בין הרומנטיקה למודרניות, נדחק כאן לפינה. והאמת, חבל מאד שכך, כי סיבליוס הוא באמת “ענק” בכל קנה מידה, ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר במלחין פיני(!), בתקופה בה פינלנד היתה חבל ארץ נידח, פרובינציאלי, וחסר חשיבות בראיה האירופאית המקובלת אז. עצם העובדה שסיבליוס הצליח “לפרוץ” את המחסום הזה מעידה כשלעצמה על גדולתו כמלחין.
אין טעם לצטט חלקים נבחרים מהביוגרפיה של סיבליוס. ויקיפדיה (באנגלית!) בהחלט מספיקה לצורך העניין, לכן אדלג ישר לתיאור קצר של יצירותיו החשובות, ובאמת, אוהבי מוזיקה שאינם מכירים את סיבליוס- לכו על זה, לא תצטערו!
הסימפוניות:
#1: זו הפחות אהובה עלי מכל השבע, אבל זה לא עושה אותה סימפוניה “רעה”. זו מוזיקה נעימה מאד למעשה, אשר בהחלט יכולה להוות נקודת היכרות נוחה לסיבליאנים חדשים. הפרק השני, במיוחד, די מפורסם ומדהים ביופיו.
#2: זו ה”גדולה באמת” (יהיו עוד כמה בהמשך). אני לא חושב שאני מגזים באומרי שזו אחת מהסימפוניות הרומנטיות הגדולות שנכתבו אי פעם, ובאמת, כל מי שאוהב מוזיקה קלאסית פשוט חייב להכיר את הסקור הנפלא הזה. וזה כל כך יפה, כל כך רומנטי, כך שהאזנה לסימפוניה איננה דורשת מאמץ מיוחד מצדו של המאזין (רוב יצירותיו המאוחרות יותר של סיבליוס כן דורשות מאמץ כזה), ולכן גם יצרה זו יכולה להוות נקודת כניסה מצויינת לסיבליאנים מתחילים. היילייטס? כל הסימפוניה היא היילייט אחד גדול, אבל הפינאלה הוא לא מהעולם הזה. קשה לדעת איזה משלשת הנושאים הוא הנושא הראשי... וכמו שזה עם סיבליוס בדרך כלל, בסופו של דבר כל השלשה הם “נושאים ראשיים”, כולם מבוססים על פיתוחי רעיונות שכבר אוזכרו בפרקים הקודמים (עוד תכונה אופיינית מאד לסיבליוס) והמכלול מדהים ביופיו. זה “יפה” כמו כל דבר שצ’ייקובסקי הלחין אי פעם, אך מגובה באינטלקט חזק מאד, בשלמות מבנית ומוטיבית מהודקת והגיונית לגמרי. יצירת מופת פר-אקסלנס.
#3: זו יצירת “טרנזישן” של סיבליוס, המסמנת את התנתקותו של המלחין מהסגנון הרומנטי המאוחר ומעבר למשהו אחר לגמרי, שבמקרה של הסימפוניה השלישית ניתן לקרוא לו “ניאו-קלאסי בדיעבד”, כי יצירה זו היא מ 1907, הרבה לפני הסימפוניה ה”קלאסית” של פרוקופייב, הנסיונות הניאו-קלאסיים של סטראווינסקי, בריטן, מי שלא יהיה- סיבליוס, אינסטינקטיבית ובלי לכנות את ה”סגנון” בשם, הגיע לשם הרבה לפניהם. ה”מעטפת” הניאו-קלאסית, כאמור, כולה כבר שם, והתוצאה נפלאה, גם אם לא פופולרית במיוחד (לקראיאן, למשל, יש כמה הקלטות שונות של כל הסימפוניות של סיבליוס פרט לשלישית, אותה לא הקליט מעולם). לא אמליץ על סימפוניה זו להיכרות ראשונה עם סיבליוס, למרות שהפרק השני, אם נלקח במנותק משאר הסימפוניה, מהווה את אחד משיאי היופי הצרוף של המוזיקה מהמאה ה-20. בפרק הזה בולטת מאד תכונה מאפיינת נוספת של המוזיקה הסיבליאנית: מוזיקה יפהפייה, מרגשת עד כאב, אך “קרה” ומצליחה להתחמק מלהיות “שמאלץ”. זה נדיר, עומד בסתירה מוחלטת לאתוס של צ’ייקובסקי או מאהלר, וקשה מאד להלחנה.
#4: זהו באמת אגוז קשה לפיצוח, בתקופתו של סיבליוס וגם היום. כשחושבים על כך שהסימפוניה נכתבה בשנת 1911, די מדהים כמה “מודרנית” היא נשמעת. זו לא מוזיקה סריאלית, כמובן, אך היא כל כך דיסוננטית עד שבשמיעה שטחית ניתן לטעות ולחשוב שכן. הדיסוננטים נובעים מכך שכל הנושאים והמוטיבים מבוססים על מרווחים “קשים”- סקונדות ובעיקר טריטונים. אך כשמכירים את הסימפוניה לעומק היא הופכת להיות אחת מהיצירות העמוקות וה”טראגיות” ביותר של המאה ה-20. אם חשבנו שהשישית של מאהלר היא טראגית, צריך להאזין לרביעית של סיבליוס ולשמוע משהו אפילו יותר קשה רגשית. הקסם הוא (וזה חלק גדול מקסמו של סיבליוס באופן כללי) שאיכשהו הוא מצליח לייצר מכל הדיסוננטים והכרומטיזם הקיצוני מוזיקה כל כך יפה. איך הוא עושה את זה? בסופו של יום, זו הסיבה המרכזית שאני מעריך ואוהב כל כך את המוזיקה של סיבליוס; רק בטהובן (“הפוגה הגדולה”) מצליח לגרום למוזיקה כל כך קשה לצלצל כל כך מדהים.
#5: עוד ״גדולה באמת״. ה BBC השתמשו במוזיקה הזאת בסרטים דוקומנטריים על מאדים ועל הירח... וכשמקשיבים למוזיקה נפלאה זו קל להבין למה. היצירה מורכבת משלשה פרקים, כשהסקרצו משולב למעשה באינטגרציה מושלמת בפרק הראשון, וזה רק אחד מהגורמים שבגללם זו יצירה “מהפכנית” בדיוק כמו שהיא “יפה”. ושוב אני חייב לציין את הפינאלה, עם מוטיב ה”ברבור” המפורסם (סיבליוס אמר שהמוטיב הולחן בהשראת מעוף הברבורים מעל ביתו הכפרי “אינולה”, אבל אני מודה שלאזניי זה לא נשמע כלל כמו ברבור. מה אני מבין...). עיון מהיר בויקיפדיה (באנגלית כמובן, הערך על סיבליוס בעברית הוא דל באופן מעליב) מעלה שמוטיב ה”ברבור” אומץ בהרבה מאד שירים של להקות רוק ופופ. יופי להם. שוב, המוזיקה הזאת פשוט לא מהעולם הזה, לא דומה לשום דבר שנכתב לפני או אחרי, בנויה בצורה ההדוקה ביותר שניתן להעלות על הדעת (ולא בצורת הסונטה הקלאסית/רומנטית!), חסכונית מאד באאוטלוק שלה, אבל כל זה ממש לא אמור לעניין את המאזין; זה לא דומה לשום דבר אחר, וזה נשמע מדהים. לא פלא שיצירה זו כל כך פופולרית (לא במקומותינו, אבל בדיקה קצרה באמזון ארה״ב מעלה את כמות ההקלטות הבלתי תאמן של החמישית של סיבליוס), וקל מאד לשכוח שאנחנו כבר לא נמצאים באידיום הרומנטי כלל. אנחנו במקום אחר לגמרי.
#6: הפחות מוכרת ופחות מבוצעת מכל שאר הסימפוניות, יפה בדרכה ה”אוורירית”, המופנמת והטנטטיבית כמו שהחמישית יפה בגלל התמות החזקות שלה. אין לי מושג מדוע החליט סיבליוס ללכת בדרך זו, אבל חשוב לציין שהסקור כולו הוא לא ברה מינור, אלא במודוס רה דורי, מה שלא מאפשר רזולוציות הרמוניות סטנדרטיות, ועובדה זו נותנת לכל היצירה תחושה די “מוזרה”. ייתכן שזו הסיבה שהשישית פחות מוכרת מהשאר.
#7: ה״גדולה באמת״ האחרונה. סימפוניה זו בת הפרק הבודד נחשבת על ידי מוזיקולוגים וחובבי מוזיקה רבים כאחת מיצירות המופת הגדולות במוזיקה של המאה ה20. זו אכן מוזיקה מדהימה ללא ספק, אבל כדאי להזהיר סיבליאנים חדשים שזו לא היצירה ממנה כדאי להתחיל. אחרי שמכירים את השפה המוזיקלית המאד מיוחדת של סיבליוס דרך יצירותיו הקלות יותר, גם השביעית “נפתחת” ואז ניתן לזהותה באמת כאולי הגדולה ביצירותיו.
מספיק בינתיים. אם יש התעניינות, אשמח להמשיך בסקירה על יצירותיו הגדולות האחרות של סיבליוס: הפואמות הסימפוניות (הטובות שבהן הן בפירוש מהנפלאות שנכתבו בג’אנר), קולרבו, הקונצ’רטו לכינור וכו’, וכמו כן להמליץ ולדון על ביצועים שונים (ויש באמת עושר עצום של הקלטות נפלאות של סיבליוס).
|
אתה כותב יפה ומעניין.
) 
,