טוב, אז כשרכשתי את הדיסק שבנושא לא ידעתי בדיוק למה לצפות. מצד אחד נינה סימון המדהימה שמזוהה אצלי (ואני מניח שגם אצלכם) עם מוזיקה מלאת נשמה, בלוזית ואף יללנית לעיתים (מה שעולה לי לראש זה I put a spell on you ו Ne me quitte pas) ומצד שני אלינגטון שלמרות שעשה כמובן גם דברים אחרים שמתקשר לי בעיקר לסווינג ותזמורות גדולות. תהיתי לאיזה כיוון ימשוך האלבום הזה.
ובכן, אז הכיוון מבולבל בערך כמו שאני הייתי בזמן רכישת הדיסק. מחד יש לנו ביצועים איטיים ודי אינטימיים לשירים כמו I got it bad, Hey Buddy Bolden וביצוע מצמרר ל- Solitude ובניגוד גמור יש ביצועים עם תזמורת קיצבית ולהקת מלווים שגורמים לך לחשוב שאתה צופה כעת באלכס חולה אהבה.
לסיכומו של עניין, למרות ביקורת צוננת באמזון, אני ממש שמח שרכשתי את הדיסק הזה. מלבד כמה ביצועים מצויינים תמיד נחמד לגלות עוד צד באמן שלא הכרת, לכן לאוהבי נינה סימון אני מאמין שמדובר ב- MUST.
