היציאה אל הקונצרט החי, תמיד מוציאה וטומנת בתוכה דברים מיוחדים, ההתרגשות כבר מהבוקר
וההכנה הנפשית עם עצמך לעבר המאורע מיוחדים ושווים כפז מבחינתי.
קונצרטים חיים למוסיקה קלאסית, הם 'מישמש' של רגשות. לי אישית, הם תמיד קורצים גם אם בסופו של
דבר אני לא תמיד יוצא עם חיוך מאוזן לאוזן (כמו למשל מהופעת רוק או מטאל..ד"א).
בעיקר בגלל שאין שום מצב אחר להרגיש את כלי הנגינה באופן כזה, משום מקור אחר.
האווירה באולם מחשמלת, האנשים שקונים כרטיסים ומגיעים בשקיקה להקשיב לכל תו
(גם אם לעיתים נראה שיש לא מעט אנשים שמגיעים, כי המנויים האין סופיים שלהם הם עניין של מסורת)
סביבך התזמורת המתמקמת במקום והשנייה שלפני.. כאשר המנצח מרים את שתי ידיו באוויר ל Q הראשון
בפתיחת היצירה...אך! אין דברים כאלו.
כך גם היה אתמול.
הכרטיס נרכש לפני זמן רב והודעת ההקדמה מאת יהושוע בפורום, "הניעה" את ההתרגשות בציפייה לבאות,
בעוד כמה ימים. הפילהרמונית הישראלית, מנגנת את "הסימפוניה השנייה של מאהלר". בניצוחו של הרברט
בלומשטדט (מנצח רב פעלים, ידוע ועטור פרסים, בעל שם עולמי!), יחד עם 2 סולניות (מעולות לכשעצמן –
רות ציזק – סופרן, גרהילד רומברגר – מצו סופרן) המקהלה על שם ברתיני ומקהלות אורחות אחרות.
כפי שאתם רואים, מאסה אדירה של משתתפים. לפעמים נדמה שביצירות מאהלר, יש על הבמה כמות
אנשים זהה לאורחים שמגיעים להאזין. אבל זה כמובן בצחוק.
האולם אתמול בחיפה, היה עמוס לעייפה. מקצה לקצה, לא היה כיסא אחד פנוי ואף ראיתי חיילים יושבים
על המדרגות בצדדים (דבר שעשיתי בעבר לא פעם, שהייתי גם כן חייל. מי שלא יודע, בהיכל התרבות- חיילים
במדים, יכולים להיכנס ללא מעט קונצרטים בחינם, על חשבון מקומות פנויים).
בוקר האתמול הגיע, ואני כמובן "בכוננות קונצרט". כל היום חושב ומזמזם לי את היצירה.
יוצא לי לא פעם גם לקחת איתי פרטיטורה לקונצרטים, או מחברת ועט.. אני משרבט לעצמי רשמים,
או עוקב אחר התווים וההדגשים. מי שהיה במפגשים האחרונים, יכול אולי להבין עד כמה מרגש ומעצים את
החוויה זה- לעקוב אחר יצירה, יחד עם דפי התווים השלמים. בכל מקרה, לקחתי עמי גם אתמול, חוברת תווים..
ובמשך היום הצצתי בה קצת כדי להיזכר ולהתרענן.
לא שאני צריך תזכורת בתווי "השנייה", זאת אחת הסימפוניות והיצירות הקלאסיות בכלל, המוכרות לי ביותר.
אך הטכס.. של ההכנות נשאר בעינו.
אל האולם אני צועד ברגל. יצא כך שמעוני הצנוע, ממקום כ 60 שניות הליכה מאולם הקונצרטים הראשי
של חיפה. בצמתים המרומזרים במרכז העיר, אני מבחין באוטובוסים של אגד, מורידים עשרות אנשים.
השעה כמעט 20:00 ואני שם לב, שאלה זמרי המקהלות.. אני ממשיך לצעוד לעבר הקופה וממשיך לצפות
בנגני כינור, וכלי נשיפה בודדים שמגיחים בחצי לבוש רשמי. שבידם נרתיק הכלי ושקית החליפה מונח על
כתפם תלוי על אצבע. בראשי אני חצי כועס חצי תמה, מדוע יש נגנים וזמרים שמגיעים כחצי שעה לפני תחילת הקונצרט..?!?!!! ("החפיפניקיות הישראלית בשיאה". כך אני מתריס תחת השפם בלחש) אין חזרות במקום..
אין גנראלית. באים, מנגנים הולכים. יש לזה טעם רע מבחינתי, אבל מילא.. אני ממשיך לכניסה.
נכנסים אל האולם. לא לפני שעוברים בדוכן הדיסקים הקטנטן של "יצחק מחורב"...(עליו בסיפור אחר).
בהיכל התרבות יש חנות עמוסה של רשת "צליל". בחיפה; צריך להסתפק בקושי, בדוכן פיצי עם
דיסקים ספורים, של היצירה המנוגנת הערב, או דומים. בכמה ביצועים.
האור מהבהב ומאסת האנשים עם גיל ממוצע של 70.. משתדלת לעלות ליציעים. אני ממתין להבהוב
השני בעוד אני משוחח עם איציק על הא ועל דא.. ועולה לשבת במקומי.
התזמורת והמקהלה כבר במיקומיהם.. מכוונים כלים, מצ'טטים ביניהם.. ומתכוננים בכמה שניות שיש להם
לפני תו הפתיחה. מקומי בקהל ממוקם באמצע הבמה, בול מאחורי גבו של המנצח ובשורה טיפה מרוחקת
כדי לקבל "במה" נורמאלית ולראות את כל הנגנים "מלמעלה". (ד"א בחיפה, האולם הרבה יותר קטן מהיכל
התרבות בת"א. כך שגם אם יושבים בשורה האחרונה (יש רק 26 שורות), רואים ושומעים מצוין. כאילו הייתם
באמצע האולם בת"א בערך)
תו ה A, מתנגן מהאבוב.. וכל התזמורת מתכוונת לפיו בפעם האחרונה לפני עלייתו של המנצח (והסולניות).
בשנייה של מאהלר, כפי שציינתי קודם, יש מאסת משתתפים די גדולה. תזמורת סימפוניות במלא הדרה.
שכוללת; 6 קונטרבסים, טובות, טרומבונים, חצוצרות, כלי נשיפה אחרים, 2 נגני נבל, 6 מתופפים שונים, אורגן
(שהיה גם כן! מוגבר בעזרת 6 רמקולים גבוהים שהונחו בצידי הבמה) חטיבת קשת אדירת מימדים
(מעל 50 איש כולל את הדבלבס), מקהלה של 60 איש ושתי סולניות כאמור.
ואחד, אלוהינו.. המנצח.. בלומשטדט הפעם.
כולי דרוך לתווים הראשונים המגיעים מהקונטרבסים (שמשום מה שמו אותם משמאל ולא מימין!!!)
וכבר בתו הפותח, הטעות הראשונה. הקיו של המנצח היה מדויק, אך ששת הקונטרבסים לא הצליחו
להתחיל יחד. ממשיכים.
הפרק הראשון לא קצר.. אורכו כ 20 דק' בערך והוא טומן בחובו מעברים דינאמיים מטורפים. משקט כמעט
מוחלט וחרישי של נגנים בודדים ועד התפרצויות אדירות ומפוצצות של התזמורת כולה, כולל בומבות אדירות
מתוך הבס, מצלתיים ועוד.
הסאונד היה יבש מאד לטעמי, לא פעם עיקמתי את פרצופי לשמע כלי ההקשה, או הקונטרבסים שהיו
אמורים להוביל את הדם מליבה של היצירה ובחזרה.
לא יכולתי שלא לחשוב, שלפני כמה ימים ששמעתי את היצירה אצלי ונהניתי מהפתיחה הרבה יותר.
נראה שהאינטרפרטציה של בלומשטדט טובה לכשעצמה, אבל או שלא היה לו מספיק זמן, עם ה'פעורים'
הישראליים, או שהם פשוט עלובים. (אני מהמר על שתי האופציות). {כמובן שבראשי אני מגולל את הגעתם של
הנגנים בדקה ה 89 שלפני הקונצרט)
הקטעים השקטים עובדים ואובדים לפעמים.. בקרשנדו המפוצצים, לא היה מספיק אימפקט בחלק ובחלק
הדינאמיקה הייתה חזקה מידי, כדי שנוכל להפריד את הכלים. האקוסטיקה אשמה בדרך כלל בחיפה יותר
מכל דבר אחר, אך הפעם.. האשמה מצויה גם על הבמה, על הדינאמיקה של הנגנים עם עצמם ועל המעורבות
שלהם ביצירה. קטעים מסוימים נוגנו מהיר מידי לטעמי ובהשוואה.. ואיבדו קצת מהרגש או מההשתלבות שלהם בקונספט של היצירה.
שלא תבינו לא נכון.. הקונצרט היה נהדר, ובסופו של דבר המכלול היה טוב מסך חלקיו, אבל אני הבטחתי שאנתח
קצת.. אז.. הנה.
45 דק' עברו מתחילת הקונצרט, והפסקה לא עושים הפעם. הם החליטו לנגן את השנייה ברצף!, דבר שמבחינתי מבורך ביותר. גם לשם הזרימה וגם בגין כך שהפסקה מוציאה את כולם מהריכוז.. את "האולם" ואת הנגנים עצמם.
לא שמשהו היה יכול כבר לשגע אותם עוד יותר, מאיך שהם הגיעו היום.
עד כה, לא התלהבתי מספיק. טעיות וזיופים, מצד חצוצרות, חלילים, כלי קשת מסוימים ועוד.
נשמע שעבודת וחזרות הנגנים על היצירה הזו התבצעה בטייקים.. ולא בזרימה אחת. נשמע שהם ניגנו את היצירה
הזו יחד אולי פעמיים, כולל הביצוע מול קהל, שיהושוע היה בו אתמול. לצערי לא הייתי ביום שלישי בהיכל התרבות,
כך שאין לי מושג אם ה'פאלטות' הללו היו גם שם, או שאלו נחלתם של החיפאים בלבד.
בחלקו השני של הקונצרט, הסולנים והמקהלה מתעוררים לחיים. קטע השירה הראשון הוא של המצו- סופרן.
זהו שיר מקסים, ענוג ומלודי. יחד עם חלק מהתזמורת עד לכינור כמעט בודד בכמה תיבות. הכמה דק' הללו,
היו שווים את הכרטיס היקר, ללא ספק. הזמרת גרהילד רומברגר שרה באופן מעורר השתאות.
איך יהושוע אומר?, היפנטה אותי!.
היא הייתה מקסימה ובלומשטדט סוף סוף הופיעה במלוא הדרו וכך גם התזמורת שסביבו.
מרגע זה, מצב הרוח שלי השתפר וגם התזמורת יחד עם הקול שהתלווה אליה, מהסולניות ומהמקהלות.
החלק השני היה טוב לאין ארוך, מהפתיחה המייגעת והמתסכלת לטעמי האישי.
שוב, זוהי ביקורת נוקבת על דקויות.. בעוד מיטב הביצועים נמצאים אצלי בראש ומושווים (פייר או לא.. )
לזו המנגנת כאן. בשום אופן אין להסיק, שהקונצרט אתמול היה גרוע. או שדרש את יציאתי בקללות החוצה.
ממש לא.
בסופו של דבר, השנייה של מאהלר היא אחת היצירות הקשות לביצוע באולם הקונצרטים ובחי כמובן.
החברה הישראליים- חפיפניקים ככל שיהיו, יחד עם בלומשטדט והקולות.. הצליחו לבצע אותה, על שלל
הדגשיה וסימניה. אפילו את התווים שאמורים להתנגן "מחוץ" לבמה, הם ביצועו בדיוק מופלא..
(חלק מהנגנים פשוט עזבו את מקומם, אל מאחורי הקלעים וניגנו משם, שמצלמה צילמה את המנצח ובכך
הם יכלו לדעת מתי לנגן ביחס לתזמורת)..
כלי ההקשה הרשומים בפרטיטורה הובאו אל התזמורת ולא נחסך מאיתנו מאום בחלק הלוגיסטי.
החלק הטכני, היה הרבה פחות טוב מ בדרך כלל (ד"א את החמישית עם מהאטה ראיתי גם..
והביצוע היה הרבה יותר מהוקצע, אך זו סימפוניה שדורשת הרבה פחות מכל כך הרבה בחינות).
יצאתי לאוויר הפתוח אחרי כמעט 80 דק' של יצירה קולוסאלית ואדירת מימדים.. כאשר חיוך על פני.
לא מאוזן לאוזן, אבל כן של התרגשות ושל התאהבות מחדש בקונצרטים חיים. בדיוק כפי שאני מרגיש בכל
פעם שאני יוצא מאולם הקונצרטים. זה לא היה מושלם, או אפילו מעולה, אבל זה היה טוב מאד.
יחד עם ההתרגשות של ביצוע חי ושל יציאה לקונצרט, זה הצליח עדיין לרגש אותי ולגרום לי לחזור לקבל עוד.
מאהלר בתצורה חיה, בועט הרבה יותר מאשר שחזור ממערכת אודיו, הרבה יותר.
אבל מבחינת ביצועים.. צריך לראות את הברלינאים, או תזמורות מדהימות אחרות.. כדי להבין עד כמה
טוב זה אמור להשמע. אבל, "באין ציפור שיר.." גם הישראליים יחד עם מנצח בינלאומי.. יספיקו לי לעת עתה,
באמצע שבוע רגיל, בעיר שאני חי בה..
אביעד, חיפה.
) ובגין הבנתו כמובן והקשרים שיצר לעצמו.
.
