בשנת 1988, במסגרת פסטיבל קאן, מוקרן לראשונה סרטו של לוק בסון- הכחול הגדול.
תוך זמן קצר הפך הסרט ללהיט פולחני בצרפת עם למעלה מ-10 מיליון צופים,
ונחשב עד היום כאחד הסרטים הצרפתיים המצליחים בעולם.

העלילה עצמה היא סביב סיפורם של שני חברים שגדלו באי דייגים יווני, ז'אק מאיול, דמות אמיתית,
צרפתי שהיה לאלוף העולם בצלילה חופשית, וחברו ממוצא איטלקי- אנזו מולינרי.

ז'אק מאיול, היה ב- 1976, לאיש הראשון שהצליח לצלול לעומק של 100 מטרים ללא חמצן,
שיא עולמי שהוא עצמו שבר שבע שנים מאוחר יותר תוך צלילה חופשית לעומק של 105 מטרים בגיל 56.

ז'אק ואנזו, שהים היה חלק קבוע מחייהם, נהגו כילדים, להתחרות ביניהם בצלילה חופשית.
צילומי הסרט מתחילים בשחור לבן (וללא מוזיקת רקע), ויש בו צילומי צלילה מרהיבים.
אך הכול נקטע באחת בעקבות תאונת צלילה בה אביו של ז'אק מאבד את חייו.

גיבורי הסרט חוזרים אלינו כעבור 20 שנים (והפעם בצבע ומוזיקה),
כשהקשר בין שני החברים מתחדש על רקע התחרויות לאליפות העולם בצלילה החופשית.

מי שחווה צלילה, מתחבר בקלות על עלילת הסרט, בעוד שיש אחרים שעלולים להשתעמם משהו.
אך אין ספק שמעבר לעלילה ולמסר, יש בסרט גם קטע דוקומנטארי של צילומים תת ימים וצלילה מרהיבים.

לכאורה, הסרט מספר סיפור פשוט על אהבה וים,
אך בפועל מובאים כאן באופן מתוחכם מראה על מורכבות חיינו ומעמיד למבחן את היצרים הפנימים והעמוקים החבויים בנו.
יש כאן משחק מתמיד בין החיים למוות, וככול שאני מעמיקים וצוללים לתוך הכחול הגדול, כך אני קרובים יותר למוות.

ואכן התחרות הפנימית בין שני החברים מובילה למותו של אנזו, דבר הגורר את עולמו הפנימי של ז'אק
למערבולת שבסופה הוא נמוג אל מעמקי הכחול הגדול בצלילת השיא האחרונה של חייו.



במאי הסרט- לוק בסון, בנם של מדריכי צלילה, שבנעוריו היה צוללן בעצמו. תאונת צלילה בגיל 17 קטעה את חלומו להיות צוללן מקצועי הוא צלל לעולם הסמים, אך העשייה הקולנועית, חילצה אותו מהעולם הזה.

בסון, יהיה בן 27 בלבד כשביים את הסרט, בתקציב של 10M$, תקציב גדול לבמאי צעיר.
לרובינו, בסון מוכר יותר מסרטיו המאוחרים יותר כמו האלמנט החמישי, ניקיטה והחברה הרעים.

יש הטוענים שבסון שאב השראה לסרט גם מעולם הסמים, וכי התנהלותו של גיבור הסרט, מדמה התנהלות של נרקומן,
והשיא הוא בסצנת החלום הנראית כטריפ של נרקומן.



גם כאן משחק בסרט ז'אן רנו, ידידו של בסון שמשחק בכל סרטיו.

את המוזיקה לסרט כתב אריק סרה, גם הוא ידידו של בסון שמלחיו את המוזיקה בכל סרטיו של בסון.

פס הקול לסרט נהפך ללהיט בפני עצמו, והוא- כמו הסרט עצמו- כמובן מלווה אותי עד היום.

בדצמבר 2001, נמצא - ז'אק מאיול, מת בדירתו, לאחר ששם קץ לחייו והוא בן 74.

ועכשיו למוזיקה עצמה.

אחד מהסרטים שהרשתי לעצמי לראות מעל פעם אחת.
מעולה בכל מובן,בימוי, משחקו של ז׳אן רנו וכמובן גם המוזיקה

סרט נפלא וקאלט צוללים ידוע (מונח אצלי על המדף בין המארזים של קוסטו לצוללת האבודה של היטלר). סחת'ן על ההשקעה