החדר הבא היה מעניין ומפתיע מאוד מבחינתי.
יצא לי לשמוע הרבה פעמים את החדר של טידל עם האלקטרוניקה הזו ורמקולים "גדולים" כלשהם.
למעשה אחד החדרים שיותר אהבתי בתערוכה אי פעם היה החדר שלהם ב- 2010 עם הפטיפון של דה-וינצ'י.
השנה נכנסנו לחדר עם הרמקול היפיפה החדש, האלקטרוניקה המוכרת ופטיפון מנגן...
ספציפית stardust של ווילי נלסון שאני מכיר לא רע (בדיגיטל אומנם).
WTF? בהיתי ברמקולים בלי להאמין. אף פעם לא שמעתי טרבל כזה מתכתי בתצוגות שלהם.
נכון, זה לא היה גרוע כמו בחדר של PMC, אבל עדיין...
וזה אפילו לא נגמר שם, לא רק שהטרבל מזעזע אותי, אין כמעט באס. בלי לראות בחיים לא הייתי מאמין שמדובר ברמקול בכזה גודל.
סיימנו את הטרק, שום דבר לא השתנה עד סופו
המדגים החל במלאכת החלפת התקליט, ובינתיים מעביר לדיגיטל (השנה לומין במקום האורנדר שיש שם בדר"כ).
רגע, הולד יור הורסס. פתאום יש באס, פתאום אין בעיה בטרבל. המוזיקה לעומת זאת לא היתה מעניינת.
ישבנו שם למשך משהו כמו ארבעה תקליטים. בעיית ה"מתכתיות" היתה הכי חמורה ב- stardust אבל גם בשאר התקליטים מאוד התאכזבתי מהסאונד. דגש עצבני על הטרבל, ובקושי משקל בתחום הנמוך.
בדיגיטל בין האלבומים זה תמיד הסתדר, והחדר הזה נשמע יותר כפי שאני מכיר אותו. אבל מצד שני הרגיש קצת "מעורפל". קשה לדעת אם היה באמת כזה, או שהבדלי הסאונד הגדולים פשוט גרמו לתחושה הזו.
עד כאן מה שאני שמעתי. אני יודע שאחרים שמעו פה דברים אחרים ואשמח לשמוע את החוויות האחרות (שעד כמה שידוע לי היו שונות ב- 180 מעלות).
(אופס, אני רואה שלא צילמתי את הסטנד עם הפרה/פונו, אבל אתם אמורים כבר להכיר את הקופסאות האלו מהתערוכות הקודמות. את הלומין אגב הם הסתירו בכלל)
