מדוע מוזיקה קלאסית בימיינו נזנחת לשוליים?

לשאלה הזו, כמובן, יש מספר תשובות.
ראשית, כדאי להבין שהדור הצעיר (ואני נכלל תחת הקבוצה הזו), רובו ככולו אינו שומע מוזיקה קלאסית. שלא לומר מסתייג ממנה.
שנית, המוזיקה הקלאסית היא אינה דבר של מה בכך. המוזיקה מהסוג הזה דורשת מאמצים מהמאזין; החל מהקשבה יסודית ליצירה, בשקט, ללא הסחות דעת וכלה באהבה טוטאלית לז'אנר. לא קשה להבחין במספר העצום של המאזינים היושבים באולם קונצרטים אשר מתנועעים בכיסא כאשר מגיעים הקטעים ה"משעממים", ולעומת זאת, בקטעים הסוערים/המעניינים/הסוחפים הם כמו מתעוררים מהתרדמת. שימו לב שמדובר כאן באנשים "מתורגלים". כך שזה לא כל כך קל גם למנוסים מעט ו/או העניין אינו קשור, לאו דווקא, לגיל.
יחד עם זאת, בתוך קבוצת ה"שומעים מוזיקה קלאסית" סביר יותר למצוא אנשים נטולי פצעי בגרות.

החשיפה, בייחוד בארץ, למוזיקה קלאסית היא כמעט אפסית, מעבר לצעצוע דמוי "אוניברסיטה" וכד' בגיל הינקות, אנשים לא שומעים את המוזיקה הזו. טוב, ללכת במדרחוב ולשמוע איזה כנר עומד ליד עמדת החלוקה של "ישראל היום" זה לא נחשב. אנשים גם אוהבים לשמוע בד"כ את מה שהוריהם שמעו, וכך מתגלגל דור אחר דור של "אנטי-קלאסי". דבר נוסף אך לא פחות חשוב נוגע לגישה. המוזיקה הקלאסית, אם תישמע דרך אוזניות של אייפון, סביר שלא תמשוך גם אותי. אותו דבר לגבי הרדיו באוטו - כדי להעביר ליידי גאגא אולי זה בסדר אבל על מנת להאזין ליצירה מורכבת, על כל גווניה וכליה, להבחין בניואנסים ובעומק הרגשי של המוזיקה - כאן כבר צריך אולם קונצרטים ו/או מערכת היי-אנד. מינימום. בשבילי. אתם מבינים, מאהלר על אוזניות זה לא מעניין, לדעתי. זאת אומרת, שלא מדובר רק בתפיסות עולם, בתרבות, במסורת ובחינוך. מדובר כאן בחשיפה מועטה לצליל איכותי בהקשר של מוזיקה קלאסית.
בבית שומעים מוזיקה קלאסית מגיל 0, דרך מערכת סטריאו, איכותית, ועל כן, אני גם אוהב להאזין לסוג זה של מוזיקה (למעשה, רק אליו). כך שהתיאוריות שלי לא כל כך מנותקת מהמציאות.

המצב שהגענו אליו הוא מחריד! סוג המוזיקה הזה, שנחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, לסוג המוערך והמעניין ביותר, אינו מוצא את דרכו לאוזני הציבור הרחב. אני מסתובב בחנויות דיסקים, כמעט תמיד עומד עם אבא (לבד) במחלקה הקלאסית השוממת. עובר ליד הקופה ושומע: "יש לכם את החדש של אייל גולן?". עצוב.

למוזיקה קלאסית צריך להקשיב. היום לאף אחד אין סבלנות להקשיב, עם כל ההפרעות שמסביב.

MOTI, Adiel ויאיר,
שלושתכם כתבתם דברים נכונים.

אנשים אוהבים את סוגי המוזיקה אליה הם נחשפים. העובדה היא שככל שעובר הזמן (במאה השנים האחרונות), פחות אנשים נחשפים למוזיקה קלאסית – והסיבות לכך הוזכרו. יש אנשים שנחשפו למוזיקה קלאסית בביתם, בילדותם ובנערותם. יש אנשים (כמוני, למשל) שנחשפו למוזיקה קלאסית רק בבגרותם.

ככל שהצלחתי להבחין, מרבית האנשים שנחשפו למוזיקה קלאסית שואבים מהאזנה לה הנאה מרובה יותר מאשר לסוגי מוזיקה אחרים. לפחות, זה המקרה שלי.

המוזיקה הקלאסית קיימת ומקבלת את הכבוד הראוי לה.
יש את הפילהרמונית ואת האופרה ואת הקמארטה ותזמורת ראשון והסמפונית ירושליים ורעננה ובאר שבע ו........................................
יש סדרות קאמריות נהדרות במוזאון תל אביב ובמשכן לאמנויות ובקונסרבטוריון בשטריקר בפליציה בלומנטל ובצוותא ועוד ועוד
יש את אבו גוש וכפר בלום והפפסטיבל הקלאסי בים האדום ופסטיבל ישראל
יש את האנסמבל ה120 עם מוזיקה עכשוית מודרנית
יש הרצאות קדם קונצרט בכל מקום כמעט
גיל שוחט מככב בהמון קונצרטים וסדרות מוסברות וגם חנוך רון וגם יוסי שיפמן ואסתרית בלצן ואורית וולף
בכל שנה מגיעים מנצחים ומבצעים ידועים מהתחום לנגן בארץ
בוודאי שיש מוזיקה קלאסית ובוודאי שהיא לא נזנחת לשוליים
מי שבאמת אוהב יודע היכן למצוא אותה

דעה קצת פחות אורתודוקסית, שאינה כרוכה במצמוצי שפתיים על ירידת הדור: הדעיכה של המוזיקה המערבית הקלאסית החלה בעקבות הסטת הדגש מההלחנה לבצוע.

ראשית צריך לאפיין את הבעיה: מוזיקה קלאסית מעולם לא היתה נחלת הציבור הרחב. היא תמיד פנתה לסקציה תרבותית-חברתית מצומצמת. האחרים הסתפקו בזמרת מינסטרלים וטרובדורים או לכל היותר ביצירות דתיות בימי ראשון (וברור שלא פשוטי עם נכחו בקתדרלה של לייפציג לשמוע את הקנטטה האחרונה).

לכן השאלה אינה מדוע הקהל הרחב אינו מתעניין אלא מדוע ההתעניינות ובפרט התעניינות הצעירים של אותה אוכלוסיה מצומצמת דעכה לבלי שוב.

לטעמי העניין אבד עם אבדן החידוש. כשכל מרחב התמרון של המבצע הוא פרפראזה של מלודיה והרמוניה קבועות מראש וכשעוברות עשרות ומאות שנים של עשרות ומאות ביצועים, כמה אפשר לחדש ? אפילו הקדנצות שנועדו לאפשר קצת חופש והפגנת מיומנות הפכו לצפידות.

קחו דוגמא שכולם מכירים, הסערה בעקבות פולחן-האביב. אנשים (בוודאי עשירון עליון של השכלה וכלכלה) הגיעו לאותו קונצרט בלי שמץ של מושג מה ינוגן שם. כנ"ל לחשיפה של כל סימפוניה של בטהובן או אופרה של מוצארט. רמת הדריכות שלהם היתה בוודאי ללא השוואה לאנשים שבאים לקונצרט היום ושואלים את עצמם איך תהיה הדינמיקה של הבצוע החמישים ששמעו לסימפוניה של ברהמס או שומאן. אני לא מאשים אף מאזין כזה אם הוא מתחיל לנמנם. לכן, המפתח הוא להפסיק את ההתעסקות האנאלית בבצוע ולהתחיל להלחין ולעבד.

לגילוי נאות: היתה תקופה של 10-15 שנה ששמעתי מוזיקה קלאסית כמעט בלעדית. יכולתי להתרגש ולהתפעל מביצועים חדשים וידעתי לזהות מגוון מאד רחב של יצירות. כשמספרי הביצועים ליצירות מסויימות על המדף שלי הגיעו למספרים דו-ספרתיים, חיפשתי ומצאתי בסיוע הגרמופון והפינגווין מלחינים איזוטריים שענו על הדרישה למשהו 'חדש'. אבל גם זה נגמר. היום יש לי כאלף דיסקים קלאסיים באוסף שמהווים פחות מעשרה אחוז במקרה הטוב ממחזור ההשמעה שלי.

Ami - זה מעניין מה שאתה אומר.

"הסטת הדגש מההלחנה לבצוע".
ההסטה הזו נגרמה עקב אובדן היכולת להתברג לטופ ואני אסביר.
גם אם קיים בעולם אדם, שעפ"י אומדן כלשהו הוא טוב יותר מבאך, הוא לא מוכר למספיק אנשים ולכן יתקשה לשפר מעמדו בעניין.
כיום, מאוד מסובך להיכנס לרשימת המובילים, בכל תחום שהוא, ובפרט במוזיקה קלאסית. המוזיקה הזו נשמעת עשרות ומאות שנים, היא הפכה לתרבות של ממש. המלחינים הגדולים הפכו לידוענים, לעיקר השיח, לשמות ששגורים בפי כל מאזין.
בוא נהיה ריאלים לרגע, נאמר שהלחנתי משהו. נאמר שזה לפסנתר. נאמר שהשמעתי אותו לסביבה הקרובה אליי שממנה אני צריך לגזור את חובבי המוזיקה הקלאסית. נאמר שהם התרשמו לטובה. מה עכשיו? אני צריך להפוך לשם דבר בכל הנוגע לפירסום? לשלם לחברות מתמחות? הרי להופיע באולם קונצרטים וודאי שלא יתנו לי, ובצדק - אף אחד לא מכיר אותי.
מה שאני רוצה למעשה לומר הוא כזה - מבחינה מנטלית ייתכן וקיימים בעולם אנשים שמסוגלים להגיע לדרגות ההלחנה של הטובים ביותר דאז, מבחינה פרקטית יש פה בלמים רציניים מאוד.

בקשר לעניין השני - ספרים, סרטים, מופעים, הצגות וכו' - כולם, כבודם במקומם מונח. ניתן לקרוא ספר טוב מאוד, פעם, פעמיים, 3, 4, 5, 6, 7? ....... 18?! נגיד.
לא כך במוזיקה קלאסית, לפחות איך שאני רואה את זה. מוזיקה קלאסית אפשר לשמוע מאות ואלפי פעמים ולא להשתעמם. מהו סוד הקסם? אמנות.
גם לכתוב ספר או לביים סרט זו אמנות, אלא שבסוג זה של אמנות אני משתעמם אחרי מספר מועט של חזרות. לעומת זאת, מוזיקה קלאסית, בגלל המרחב האינסופי שלה, בגלל העומק הרגשי שלה, בגלל המלודיות המהפנטות שלה ובגלל שהיא מוזיקה קלאסית (באופן המופשט ביותר), אפשר שתחזור על עצמה, בכל פעם מגלים דברים חדשים. ואז נכנסים לעניין הביצוע - כל ביצוע מחדש משהו. לפחות דבר אחד. יש המון ביצועים להמון יצירות. יש יצירות רבות שבהן הביצוע הוא דבר קריטי והיצירה עשויה ללבוש אופי כזה או אחר בהתאם לביצוע. זה הופך ליותר מעניין.
מדבריך הבנתי את הבא: הייתה לך תקופה שבה כיסית את הז'אנר הזה, שמעת ושמעת עד אשר התחלת להשתעמם (?)
כל אחד מה שטוב לו אבל סתם דוגמא שלי לעניין הזה - סבא שלי בן 94. שומע רק מוזיקה קלאסית, סליחה, רק כינור. כן, הוא הגביל את עצמו לשמיעה של כינור בלבד. זה מצמצם באופן משמעותי את מגוון האפשרויות שיש לו. הוא שומע את אותם דברים (במשך נגיד 70 שנה) ולא משתעמם.

אני לא כופר בכך שיש אנשים שמסוגלים להאזין למוזיקה קלאסית כל ימיהם ולהתפעל מזה שברנשטיין שם פרייהייט במקום פרוידה (או להפך) בתנועה האחרונה של התשיעית לרגל נפילת החומה, או מהדגשה של תיבה במקום אחרת בניגוד להוראות המלחין. רק צריך לקחת בחשבון שזו תת-קבוצה של תת-קבוצה והרבה אנשים שדווקא יודעים ומחפשים לשמוע מוזיקה מורכבת נופלים בדרך. בדיוק את אלה אתם מחפשים.

לגבי הבאז, אין לי פתרון קסם אבל לא חייבים להיות בטהובן או באך כדי להלחין ואפילו כדי למשוך קהל. אני לא חושב שסטרווינסקי נהנה ממעמד של באך כשהוציא את פולחן האביב. ההקבלה לקריאה מעניינת כי הרבה פעמים אני מתייחס ליצירות (ג'אז בעיקר היום) כ'דיבור' או 'סיפור'. מה שקרה לי במוזיקה קלאסית הוא שההבדלים החלו להיות בפסיקים, נקודות, והטעמה במקום בסיפור עצמו. אני עדיין מסוגל להנות ממוזיקה קלאסית אבל היא לא מייצרת עבורי את אותו 'אור' ו'אש' שמוזיקה מאולתרת מצליחה לייצר.

הפתרונות המקובלים היום למשיכת קהל הם קרוס-אוברים משעממים להחריד ששומר נפשו ירחק מהם או עוד פעם 'ביצוע תקדימי'. הפתרון הראשון (נקרא לו לדוגמה 'פילהרמונית בג'ינס') מזלזל תהומית בקהל המטרה והשני (פילהרמונית בחליפה ועניבת פרפר משנת איכה) לא יביא קהל חדש. צריך (לא אנחנו, החשובים באמת) למצוא דרך ביניים שלא תהיה הזניה או הרדמה.

קשה מאד היה תמיד, קשה מאד גם כיום. אשר לעבר – ראה כמה מלחינים היו בכל עידן, לעומת כמה מהם מושמעים תכופות היום. (בודדים, ספורים בעידן).
עם זה, במוזיקה פופולארית, גם כיום יש כאלה הנכנסים לצמרת מצעד הפזמונים.


כאן יש מוקש גדול מאד.
הלחנת באיזה סגנון? בארוק? סוף המאה השמונה-עשרה? סוף המאה התשע-עשרה? מוזיקה דודהקאפונית? מוזיקה קקופונית? מוזיקה פרצופונית? מוזיקה פלוצופונית?

ככל הידוע לי, המלחינים היחידים שמלחינים כיום מוזיקה 'אמנותית' מלודית – אשר יצירותיהם מושמעות ברבים ובהרחבה – הם מלחינים לסרטי קולנוע. עיין ערך ג'והן וויליאמס.

כל מי שלומד הלחנה בדורנו, לומד ומסוגל להלחין מוזיקה בכל סגנון קלאסי שהוא – החל מבאך, עובר דרך מוצרט וכלה בבטהובן וברהמס. (כמובן, כל תלמיד כזה יכול להלחין מוזיקה בסגנון המדובר – לא באותה רמת 'איכות', או גאונות, של אותם מלחינים).

מי שילחין היום מוזיקה בסגנון קלאסי כלשהו (מוזיקה מלודית, בבסיסה) – אף תזמורת מקצועית רצינית (סימפונית או קאמרית) לא תנגן את היצירות שלו – לבד ממוזיקה לסרטי קולנוע.

באך היה יחיד בדורו. כך גם מוצרט, כך גם בטהובן, כך גם מהלר.

יש אפשרות שכיום חי בינינו מלחין בשיעור קומה דומה לאותם ענקים. איני רואה כל סיבה מדוע לא. איני רואה סיבה מדוע לא יהיה גאון ענק אחד בדור (או בעידן).

העניין הוא שבמאה האחרונה (או קרוב למאה השנים האחרונות) – רוב אלה שמלחינים (לשם השמעה פומבית), מנסים לחדש – להתנתק ממסורות וממוסרות העבר.

אני לא מתחבר למוזיקה שאינה מלודית. לתחושתי, זאת מוזיקה שבאה מהשכל ומתכוונת אל השכל – לא מוזיקה שבאה מהרגש ומתכוונת לרגש – לא מוזיקה שבאה מחיבור פנימי של המלחין ל-'נשגב' ומחברת את המאזין ל-'נשגב'.


אעיר הערה קצרה – אפשר להתעלם ממנה. (היא קצת 'מעל לראש').

לתחושתי ולהערכתי האישיות – גדולי המלחינים של המוזיקה הקלאסית היו מחוברים, בפנימיותם, ל-'נשגב'. המוזיקה שלהם ביטאה את ה-'נשגב' – והמאזינים, או חלק מהמאזינים, מתחברים ל-'נשגב' בעת שהם מאזינים למוזיקה זאת.

(זאת רק הערה. איל לי אפשרות לבטא באופן מילולי מהו אותו 'נשגב' אותו הזכרתי. לכן, אין לי אפשרות לפתח דיון בנושא זה).

יש היום מלחינים
רק שהם עברו לחשמלית וטוב שכך