יובל ש כתב:
אין להניח שבנאדם צריך בהכרח להתחיל עם הדברים ה"פשוטים" יותר. אני התחלתי בגיל מאוחר יחסית מרקוויאמים למיניהם (גם מודרניים יותר), חיפשתי יצירות עם סאונד גדול ועקב המלצות שקראתי מיד קפצתי לסימפוניות של מאהלר, בלי לעבור קודם את בטהובן, בלי לעבור קודם את ברהמס ושלל מלחיני "חובה" אחרים. נכון שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להקשיב להכל, בהתחלה התמקדתי דווקא בסיומים שהם יותר קליטים ולאט לאט המשכתי לשאר. גם אם לא הבנתי לגמרי מה אני שומע בהתחלה, משהו בצלילים כן דיבר אלי וזה גרם לי להמשיך להאזין ולהתעמק. היום אני כבר יודע איזה קטעים שלו יותר ידידותיים למתחילים ואלה בדרך כלל הקצרים יותר, של כמה דקות. למשל האדג'ייטו מהסימפוניה החמישית. למישהו שאוהב ג'אז יש כמעט בטוח אוזן מספיק טובה כדי להתמודד עם הרמוניות מורכבות יותר מבטהובן (שהיה גאון, כמובן, אך לאוזניי הוא פחות מעניין).
אני חושב שהליכה לקונצרטים היא דרך טובה וחשובה מאד להתחיל לאהוב מוזיקה קלאסית, מפני שלי לפחות היה קשה יותר להתרכז בהאזנה ביתית ליצירה ארוכה שאני לא מכיר, עם הסחות דעת למיניהן. באולם הקונצרטים אתה "שבוי" במובן חיובי ואין לך ברירה אלא להאזין בתשומת לב מלאה, מה שעוזר למוזיקה להיקלט ולהתחבב עליך. אפילו לא חובה שהמבצעים יהיו מדהימים, לא חייבים ישר ללכת לפילהרמונית. הקונצרט הראשון שהלכתי היה של מקהלת חובבים (הרקוויאם של מוצרט) ודווקא הוא זה שהכניס אותי חזק לתוך הז'אנר.
אני חושב שאם אפשר כדאי להתחיל מהתחלה עם ספר נכון וקצת הדרכה
להבין את התפתחות המוזיקה וכלי הנגינה לפי התקופות מימי הביניים רנסנס...ולהאזין לדודמאות מכל תקופה
זה לא סותר את ההליכה לקונצרטים ולשמיעה כללית