יצירה ישראלית בפריחה

לקראת יום העצמאות הקרב, אפשר לנסות לשרטט תמונת רוחב מסוימת של הנעשה ביצירה המוזיקלית הישראלית הפופולארית. מדוע דווקא עתה? או מדוע דווקא כאשר לכאורה מדובר על השתלטות תכנים רדודים (בעיקר בערוצי התקשורת הגדולים)? כיוון שיצירה זו מצויה בפועל, בעיצומה של פריחה, אשר ניצניה החלו לפני מס' שנים, ועתה בשלו בתנופה והיקף נרחבים. חלק ממנה מגיע יותר ללב התודעה הציבורית, חלק ממנה מתנהל בשוליה.
אפשר להקדים ולסכם, כי אחד ממאפייני התנועה המרכזיים של יצירה זו יכול להיות מוגדר כסינתזה. זו יכולה להתקיים בין רוק למוזיקה מזרחית או ערבית ולמקורות של מוזיקה יהודית, או בין ג'אז למוזיקה ערבית ומזרחית ולזמר עברי מסורתי. מן העבר השני היא פונה למקורות אמריקאיים של רוק ופולק.

בגיזרת הרוק, אלבומו האחרון של ברי סחרוף, הנו מייצג מובהק של התופעה. סחרוף משלב רוק מערבי, עם מוטיביים ערביים ומזרחיים ומוזיקה אלקטרונית. מדובר כבר בתהליך ארוך אצל סחרוף, ששיתף פעולה בעבר בגיזרה האלקטרונית עם חיים לרוז, ובגיזרה המזרחית עם אנסמבל היונה למשל, ואחראי יחד עם רע מוכיח לפרוייקט 'אדומי השפתות'. הוא מסכם את כל צדדיו אלו בכותרת- 'אתה נמצא כאן'.
משהו ממאפייני סינתיזה אלו מצוי גם באלבומו של אביב גדג'- 'תפילה ליחיד', אלא שאצלו אין צד אלקטרוני, ומודגשים יותר אלמנטים של רוק ורוק מתקדם, המשולבים בזיקה למוטיבים המזרחיים מחד, ולמוטיבים של תפילה יהודית מאידך.

גל אלבומי הפיוט למיניהם מייצג גם הוא את התופעה. בולטים בו אלבומיהם של סחרוף/מוכיח כאמור, אלו של מאיר בנאי, אתי אנקרי, חלק מאלבומו האחרון של שם טוב לוי ועוד.

אי אפשר שלא להזכיר גם את גם מקומו החשוב של עידן רייכל, אשר מייצג המשך ישיר של מסורת זמר עברי מובהקת, לתוכה הוא ממזג תערובת מזרחית/אפריקאית/צפון אפריקאית, הן בתהליך היצירה והכתיבה, והן בשילוב מבצעים ונגנים בעלי גוונים רבים.

מן הכיוון המזרחי אפשר לציין את סדרת אלבומיהן המצויינים של יסמין לוי מכיוון אחד, ושל דיקלה מן הכיוון האחר. לוי, מן הצד הספרדי/לדינו הטהור יותר, ודיקלה בדגש משולב ערבית יותר. שתיהן מייצגות סוג של עצמה ותשוקה, הן באופן הביצוע וההגשה (גם אם מאוד ייחודי ושונה בין אחת לשניה) והן בסוג הטקסטים. דודו טסה פונה גם הוא למקורותיו העיראקיים בכיוון ערבי טהור יותר באלבומו האחרון המוצלח. עמיר בניון ניפק מס' אלבומים נפלאים בעשור האחרון, אך הוא מעבר לשיאו כיום.

הג'אז הישראלי מצוי גם הוא בעשייה עניפה. חלקה קצת מתמחזר שוב ושוב בסגנון, אבל עדיין בולטים בו התפתחויות והישגים יפים. אפשר לציין את אבישי כהן, האחים כהן, Third World Love , אלי דג'יברי, אלברט עמר , יוני קרצ'מר, עומר קליין, אבי ליבוביץ', עמוס הופמן..ועוד...
גם כאן בולטים אצל חלק מהאמנים מאפייני הסינתיזה- אצל אבישי כהן כמובן, אבל גם כמעט אצל כל האחרים- הן שימוש בזמר העברי, והן בפנייה לכיוון הערבי/מזרחי. אחד משיתופי הפעולה היפים בתחום זה מצוי באלבומו המעולה של רביד כחלני- 'ימן בלוז', עם עומר אביטל ואבי ליבוביץ'.

מן הכיוון האחר פנו יוצרים רבים אחרים ליצירה, כתיבה ושירה באנגלית, באופן ויכולת שלא נראו כאן עד כה. בולט בהם אסף אבידן, אבל לצידו רבים אחרים, כמו למשל 'הקולקטיב' עם האלבום המוצלח שלהם- Onwards, או עוזי רמירז. מוזיקאים אלו משלבים רוק-פולק בעיקר, כש'הקולקטיב' מסנתזים אליו גם השפעות בריטיות, ג'אז ועוד. יש הרואים בנטייה זו נטע זר, חוסר שייכות, התבוללות, בגידה בערכי שפה, אינטרסים כלכליים טהורים וכו'. לטעמי אין הדבר כך. זוהי יצירה מקומית לכל דבר, גם אם שפתה אנגלית. אלו מוזיקאים שחיים בארץ, חלק מהם שהו תקופות בחו"ל, ומתוך כך רכשו גם את טבעיות השימוש בשפה. יש גם לקוות לאפשרות הצלחתם בחו"ל, כיוון שמגיע להם בגדול . ראוי לציין שאלו שהוזכרו אינם מחקים, אלא יוצרים מהות חדשה ומעניינת.

כל זאת, לצד מבול של יוצרות חדשות, סינגרסונגרייטריות. מודה שאישית עוד לא מצאתי במי מהן משהו מאוד מרתק, אבל את חלקן איני מכיר כלל, למרות שהן נחשבות בולטות, ואף צברו וותק.

אם לסכם- מדובר במכלול רחב ועשיר של יצירה מרתקת ומקורית (שרק חלק ממנה הוזכר כאן, גם מתוך טעם אישי, וגם מפאת המקום). יש לקוות להמשכה המוצלח.

מילה לסיום על האכסניות המרכזיות להופעות, לפחות באזור המרכז אותו אני מכיר. אין הרבה. יש מצד אחד את הזאפות, שהם מקומות טובים למדי, אבל בעלי אופי מסוים. מצד שני יש את בארבי, שהוא 'היכל' הרוק המרכזי. אין ברירה אלא לראות בו הופעות, אבל הוא מקום מזעזע, המזלזל בקהל. לזכותו של שאול מזרחי יאמר, שהוא מאפשר ופותח במה להרבה מוזיקאים, אבל המקום שלו, גם לאחר השיפוץ, מאכזב ביותר, שלא לדבר על הסאונד הנורא, שאף טכנאי לא הצליח להפליא בו איזה קסם. אמנם מקום מן הסוג הזה אינו אמור להיות מצוחצח וסטרילי, אבל יש גבול.
יש את רדינג 3, שהפעילות בו אינה מרובה, אבל הוא לא רע, תלוי גם בסאונד הספציפי בכל הופעה.
אכסניות קטנות יותר הן תאטרון תמונע, לבונטין 7, והאוזן השלישית, שהם נחמדים.
יוצא מכך שהשפע המוזיקלי זקוק לאכסניה מרכזית טובה יותר מבארבי. שאלה אם מישהו יחתור להקמתה, או שימשיכו להסתפק בדלות החומר.

עד כאן בינתיים...