אחת מאבני הדרך החשובות של יהדות אירופה הייתה תקופת ההשכלה שהחלה בסוף המאה ה-18.
אבי תנועת ההשכלה, פילוסוף יהודי גרמני בשם משה מנדלסון, כתב מאמרים רבים אודות המחשבה היהודית וכן מאמרי פילוסופיה ללא קשר ליהדות - מעשה חריג באותה תקופה. משה מנדלסון אף הרחיק לכת והחל בפרוייקט תרגום התנך לגרמנית, באותיות עבריות, מתוך מטרה לאפשר ליהודי גרמניה ללמוד גרמנית ולהתערות בחברה ובתרבות הגרמנית - רעיון שהיה מוקצה עד אותו רגע בקרב הקהילה היהודית.



ברוח הדברים של משה מנדלסון, הוטבל נכדו פליקס לנצרות בגיל 6. הוריו האמינו שכדי להשתלב בחברה הגרמנית, עליהם להמיר את דתם, בהמשך גם שינו את שם המשפחה לברתולדי, אם כי פליקס התעקש לשמור על השם מנדלסון בנוסף.
פליקס מנדלסון החל לנגן בקונצרטים כבר בגיל 9, ולכתוב מוזיקה בגיל 11. את "הפתיחה לחלום ליל קיץ" לפי שייקספיר, כתב בגיל 17.
ב-1835, בגיל 26, מונה פליקס מנדלסון למנצח התזמורת של לייפציג - ה- Gewandhaus, שהייתה (ועדיין) אחת המובילות באירופה.



שנה לאחר מכן, שלח מלחין צעיר ולא מוכר בשם ריכארד וואגנר, עותק בכתב יד של הסימפוניה החדשה שלו, למנדלסון, מבלי שזכה להתייחסות כלשהי. מאוחר יותר, מנדלסון נכח בבכורה של "ההולנדי המעופף" של וואגנר, והביע את חוסר התלהבותו מהיצירה.
בשנת 1847, פליקס מנדלסון מת מהתקף לב כשהוא רק בגיל 38, ונחשב במותו לאחד המלחינים המפורסמים באירופה.

מיד לאחר מותו של מנדלסון, ביקש וואגנר לתפוס את הכתר, והחליט לעשות זאת ע"י פגיעה ישירה בשמו הטוב של מנדלסון.
וואגנר פירסם מאמר ארסי ואנטישמי בשם "היהדות במוזיקה", שם טען כי המוזיקה המופקת על ידי מלחינים עם רקע יהודי כדוגמת פליקס מנדלסון היא "מתוקה ומצלצלת ללא עומק", רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של העם".
האמירה הזו של וואגנר הצליחה לחלחל בכל הרמות, וגרמה לזלזול רב במנדלסון והמוזיקה שכתב. אפילו George Bernard Shaw כתב ב-1898, כי מנדלסון נמצא בתחתית הרשימה מבין המלחינים החשובים.

בסוף מאמרו של וואגנר, כתב כי "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם - שקיעתם או הסתלקותם".
לפיכך, לא קשה להבין מדוע מאה שנים לאחר מכן, אימצה המפלגה הנאצית את וואגנר בתור מלחין הדגל שלה.

כתוב יפה.

רוצה לשתף בחוויה שעברתי לא מזמן, שהייתי בהרצאה שנקראת "למה?"

אנחנו (היהודים) כל הזמן צועקים שישנה אנטישמיות בעולם, ואין ספק שיש אנטישמיות כמעט בכל מקום היום, אבל מעט מאוד אנשים שואלים את השאלה למה? למה אנטשמיות קיימת? למה שונאים אותנו כל כך. (גם היום) מה אנחנו עושים שגורם לאדם לשנוא אותנו כל כך עד שהוא רוצה להרוג אותנו?

נסו לחשוב שניה מה זה אומר, לרצות להרוג אותך רק בגלל שאתה יהודי.

עשרות שנים עברו מאז השואה, ואנחנו עדיין לא מצליחים לשים סוף לאנטישמיות, אז למה?

מי זה ״אנחנו״ ? היהודים בכלל ? הקהילה היהודית בניו-יורק ? מדינת ישראל ?
לצערי, אין חיה כזו ״אנחנו״.

זה לא משנה.

.

תודה יאיר על רגע של היסטוריה

אז נתנו לך תשובה לזה? שתף, נשמע.

אני זוכר שמישהו דיבר על זה פה איפשהו היום.. ואלר בטח.
תיקון: זה היה יאיר

לא נתנו תשובה, זה היה יותר דיון ברמה התאורתית.

הרי אי אפשר לפתור משהו בלי להבין קודם את הבעיה. זה ידוע ונכון לכל מצב, לא משנה אם הוא פשוט או מסובך.
אז נשאלת השאלה - איך אפשר לפתור את בעיית האנטישמיות בלי להבין למה היא בכלל קיימת. ואם זה נכון אז למה אף אחד לא מנסה לרדת לשורש הבעיה?!

אני חושב שחלק גדול מהבעיה זה שתמיד שונאים את האחר.
בתכלס כל הדתות הגדולות שונאות אחת את השניה. עלינו יותר קל כי אנחנו הקטנים.

עלינו יותר קל, בגלל כסף. אתמול כתבתי על זה.