האופרה האהובה עליי ביותר (לעת הזאת) היא "חליל הקסם" למוסיקה של וולפגנג אמדאוס מוצרט וליברית (טקסט, תמליל) של עמנואל שיקנדר.
אופרה זאת אהובה עליי מאד בשל שלוש סיבות עיקריות:
• המוסיקה האלוהית (לטעמי) של מוצרט
• העלילה המיוחדת, שהיא מעין אגדה למבוגרים, עלילה שאינה פשטנית ורדודה
• הרכיב הרוחני בעלילה, המדבר אליי מאד
מאחר ובאופרה יש ערך גם להיבט החזותי (הדמויות, המשחק, התפאורה), בנוסף להיבט המוסיקאלי, אני שואב הנאה רבה מצפייה באופרות מעל גבי תקליטורי DVD.
הזמנתי שלושה תקליטורי DVD מאתר אמזון האנגלי.
האחד הוא בבימויו של גאון הקולנוע השוודי, אינגמר ברגמן (Ingmar Bergman) משנת 1975:
הסרט מדבר ומושר בשוודית, עם כתוביות תרגום באנגלית.
יחס מסך 4:3.
השני הוא צילום של הפקת האופרה בפסטיבל זלצבורג בשנת 2006:
האופרה מדברת ומושרת בשפת המקור, גרמנית, עם כתוביות תרגום באנגלית.
ריקרדו מוטי (Riccardo Muti) מנצח על התזמורת הפילהרמונית של וינה.
יחס מסך 16:9.
השלישי הוא סרט קולנוע בבימויו של קנת ברנה (Kenneth Branagh) משנת 2006:
הסרט מדבר ומושר באנגלית, ללא כתוביות תרגום.
יחס מסך 16:9.
ההתרשמויות שלי אינני מבקר מוסיקה ולא מבקר קולנוע – קטונתי, אין לי את הכישורים לכך ואין רצון להיות כזה. ביקשתי רק להעביר את התרשמויותיי האישיות.
אינגמר ברגמן מתוך שלושת התקליטורים האלה, האהוב עליי ביותר הוא הסרט/אופרה בבימויו של אינגמר ברגמן.
ראשית, החזות החיצונית של כל השחקנים/זמרים הראשיים ומרבית המשניים. השחקן/זמר המשחק את פפגנו נראה כאילו הוא "תפור" לדמות – צעיר שובב, מעט חצוף ויפה תואר. כך גם טמינו, פמינה, זרסטרו, פפגנה, מלכת הלילה ואחרים. רק מונסטו, אשר על פי התמליל המקורי הוא כושי, נראה כאדם לבן, שזוף מאד.
המשחק הוא לעילא, כפי שניתן לצפות מבימוי של ברגמן.
כך גם הקומפוזיציות המצולמות והתאורה – שהיא תאורה לפי מיטב המסורת הקולנועית, בניגוד לתאורה "שטוחה", יחסית, כפי שקיים בדרך כלל באופרות בימתיות.
התפאורה היא תפאורה בימתית/אופראית קלאסית, בחלקה הגדול בדי רקע מצוירים – אבל היא נראית "ריאליסטית" מאד, או מתאימה מאד למיקום הסצנות השונות.
הקלטת הקול נעשתה באולפן הקלטות, לאחר הצילומים – והיא משובחת. לא שומעים כאן את מה שקורה בדרך כלל באופרה בימתית מוקלטת, שהקולות משנים את הגוון שלהם כאשר השחקן/זמר מסתובב, או נע על גבי הבמה.
כמה סטיות קטנות בתמליל ובעלילה, לעומת המקור, מהוות עבורי חיסרון (בעוד אחרות מהוות עבורי יתרון).
בצד החיסרון, כמה מסטיות אלה, "מוהלות", או "מדללות" את הפן הרוחני שבעלילה, אשר מדבר אליי מאד.
למשל, כאשר מלכת הלילה ובני בריתה באים לתקוף את המקדש שבראשו עומד זרסטרו – על פי התמליל המקורי הם "נעלמים" באורח קסם, משום שנקמה מנוגדת לעקרונות חברי "אחוות האור" בראשות זרסטרו. אצל ברגמן, לעומת זאת, אנשי "אחוות האור" נלחמים עם אנשי מלכת הלילה ומגיפים אותם בקרב. יתכן שברגמן ניסה לעשות את העלילה "הגיונית" יותר.
דבר נוסף הוא שהמילה "הארה", שהיא משמעותית ביותר בעיניי והיא משמעותית מאד מההיבט הרוחני, מופיעה כמה פעמים בתמליל המקורי, אבל היא לא מופיעה כלל אצל ברגמן.
בצד היתרון, אצל ברגמן יש שתי סצנות מרהיבות, כאשר פמינו וטמינה עוברים דרך מבחן האש ומבחן המים – סצנות שאינן נראות בפירוט בתמליל המקורי, אלא רק מוזכרות באופן מילולי.
הברקה נוספת של ברגמן היא שלושת הנערים, המשייטים על גבי כדור פורח (הברקה אשר אחרים חיכו אותה בהפקות מאוחרות יותר של האופרה).
בשורה תחתונה:
חגיגה לעין ולאוזן. אהבתי מאד.
אם היה עליי לבחור בתקליטור אחד של אופרה זאת על מנת לקחת אתי לאי בודד, הייתי בוחר בהפקה של ברגמן, בצירוף התרגום לאנגלית של התמליל המקורי.
פסטיבל זלצבורג 2006 צילום ווידיאו של הפקה אופראית/בימתית בהופעה חיה.
יתרונות:
על התזמורת הפילהרמונית של וינה ועל המנצח ריקרדו מוטי אין צורך להכביר מילים – הם בין הטובים ביותר הקיימים. נראה לי שמדובר גם בצוות זמרים משובח, אבל איני מתמצא מספיק בעניין זמרי אופרה מכדי לקבוע במפורש.
האופרה משוחקת ומושרת בשפת המקור, גרמנית – והתמליל הוא התמליל המקורי של עמנואל שיקנדר. הכי טוב שיש (לאופרה זאת). בעיניי יש חשיבות רבה לתמליל המקורי המדויק, בעיקר בשל ההיבטים הרוחניים שבעלילה ובתמליל האופרה.
גם הזמרה נשמעת לי "נכון יותר", או משתלבת טוב יותר עם המוסיקה, כאשר היא בשפת המקור.
חסרונות:
הזמרים הם (כנראה) זמרי אופרה משובחים, אולם כמעט ואף לא אחד מהם נראה כמו הדמות המתוארת בעלילה.
טמינו, פמינה ופפגנו רחוקים מלהיות יפי-תואר. הם גם לא כל כך צעירים. זרסטרו, שהוא אביה של פמינה, נראה בגילו של טמינו, שהוא הארוס שלה.
לא אהבתי את התפאורה, הנראית לי מתכוונת להיות סימבולית, יותר מאשר מציאותית, או "ריאליסטית".
בשורה תחתונה:
מהנה, בזכות המוסיקה, התמליל והעלילה.
קנת ברנה מדובר בסרט קולנוע כמשמעו, סרט מוסיקאלי (להבדיל מצילום של הפקה אופראית/ביתית).
ברנה העביר את העלילה לתקופת תחילת מלחמת העולם הראשונה.
בכך ניטל עיקר הקסם של האגדה שבתמליל המקורי.
לא אהבתי – לבד מהמוסיקה האלוהית של מוצרט, אשר שום דבר לא יכול לקלקל.
) ועד וואגנר כמובן 
. לא הכרתי את הסרט ואני שוקל עכשיו לקנות אותו, אבל מהסס לאור הביקורת...