כל הכבוד למגזין Stereoplay הגרמני שמארגן בכל שנה הדגמות וטסטים מעניינים ולא טריוויאליים לבאי התערוכה. אלו מתקיימים כמה פעמים ביום ודורשים רישום מוקדם.
הנושא הרישמי של ההדגמה הפעם היה "תפיסות וטכנולוגיות ברמקולי קצה וכיצד הן מתבטאות בשילוב אותה אלקטרוניקה". בפועל, כולכם בטח מבינים, מדובר בסוג של תחרות איזהו הרמקול הטוב ביותר.
המשתתפים ב-"תחרות" הם שלושה זוגות רמקולים שהמגזין דרג בראש טבלת הרמקולים המוצלחים:
Dynaudio Consequence Ultimate Edition
48,000 יורו
Focal Grande Utopia EM
130,000 יורו
Magico M5
110,000 יורו
תחת שלושת הרמקולים הורכבו גלגלים (גדולים על ה- M5 וקטנים על השניים האחרים. נושא בעייתי כפי שאתם יכולים להבין שכן השפעת הגלגלים יכולה להיות שונה על כל רמקול) כשעל הרצפה סימון למיקום אופטימאלי שבחרו נציגי המגזין מראש.
סט האלקטרוניקה כלל:
- מונובלוקים של Ayre מדגם MX-R
- פרה של Thorens מדגם TEP 3800
- מקור דיגיטלי Linn Klimax DS (סטרימר) שואב חומר ממחשב מבוסס HFX
ישבתי בשורה הראשונה בפער של כיסא אחד מהמרכז אך זה הביא אותי קרוב למדי לרמקול השמאלי.
הראשון שהתייצב לאתגר היה הדינאודיו.
בנוי משלוש תיבות ועיצוב קופסתי ומלכותי משהו, כבר היה מחובר בתחילת ההדגמה.
הסבב כלל את אותם שלושה טרקים בכל ההדגמות:
- ג'אז ווקאלי (זמרת)
- קלאסי
- פופ עם ווקאל גברי (נמוך)
אז אחרי כמה נאומים בגרמנית כשהמציגים מתפקעים מהבדיחות שלהם עצמם אפשר סופסוף להתחיל להאזין.
הדיינאודיו נשמע כאילו הוא מתאמץ מידי לספק את רמת ה- SPL שקבעו לו. מכיוון שהחדר גדול והמציגים רצו שכל המאזינים ישמעו משהו הם לא התאימו את הווליום להאזנה אופטימאלית אלא לתפוסה המלאה של החדר.
הסאונד הזכיר לי דווקא סגנון ישן עם תיבול מודרני (אני יודע שזאת לא היתה התחושה של כל המאזינים). היה איזה נופך מיוחד אבל הוא די הוסתר עקב הגבוהים הקשים ואפילו צורמים והבאס הדי קופסתי שהפיק הרמקול.
אני די משוכנע שבווליום נמוך יותר התוצאה היתה משתפרת פלאים, אך כפי שהוצג הרמקול היה רחוק מלהרשים אותי (או כל מאזין אחר - כך אני מנחש לפחות).
אחרי שנאבקו במשקלים הכבדים (למרות הגלגלים) הצליחו המציגים להעמיד את הפוקל גראנד אוטופיה במיקום המיועד.
אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני מאזין לרמקול הזה, ושמחתי מאוד לעשות זאת.
כבר בקטע הג'אז הווקאלי היה שיפור בפקטור ההנאה עם סאונד גדול ונעים יותר, מעט כהה יותר ובעל פחות סממני פירוט "אודיופילי" (מאולץ).
אני מעדיף בהרבה לשמוע את הטרק הזה כך.
גם הבאס נמוך יותר, מוגדר יותר, גדול יותר ומתאים יותר. מצויין בפני עצמו ולא נראה שסובל ממגבלות החדר.
הטרק הקלאסי העביר לי הרבה הרבה יותר אימפקט ריגשי מחד אך גם רכות מוזיקלית ונעימות טונאלית מאידך.
הטרק הפופי משופע הבאס יצר רעידות מדהימות בחדר מבלי להשמע מעיק או נפוח ובלי עודף מיד באס שיכול להפעיל לחץ על האוזן. הטרק שינה את עורו מסתם מוזיקת הדגמות משעממת למשהו שכיף לשמוע.
אז הרגשתי כמה הדינאודיו לא התאים למשימה, כמו לנסות לכרות עץ עם פצירה או למרוח חמאה עם כפית.
קצת דחיפות ומשיכות והמג'יקו עומדים במקום.
המג'יקו לא פידח כמו הדיינאודיו אך גם הוא היה די רחוק מאחור כשהפוקאל הגיע לקו הסיום.
במג'יקו הווקאל הנשי היה יותר מלא ובעל משקל, אך אי אפשר להשוות את הבאס לזה של הפוקאל.
הוא הציג תחום גבוה ברור, קוהרנטי שיכול להיות גם חד כשצריך וגם רך כשצריך זאת בניגוד לניסור המתמשך מהדיינאודיו או מהמעטה הקטיפתי של האוטופיה (מפתיע לא?).
הקטע הקלאסי טיפה התפזר, לפחות לעומת הפוקאל, אך האימפקט הריגשי נשמר.
הטוויטר היה מעט חד מידי ברגעים מסויימים (ספורים) אך היה פחות מסוכן מאיך שהתבטא בחדר של מג'יקו בשנה שעברה.
המג'יקו נתן תוצאה טובה, ומה שחשוב זה שהוא הצליח להעביר יופי של אימפקט ריגשי בשני הטרקים הראשונים.
אני כמעט משוכנע שבבחירה מעט שונה של סטאפ ומוזיקה (לדוגמה להחליף את הטרק האחרון בג'אז אינסטרומנטלי) הם היו מנצחים כאן. וכל זה למרות פיאסקו הגלגלים הגדולים.
ולמרות שכאשר המציג שאל את הקהל איזה רמקול העדיפו עפו לאויר כל מיני שמות, אין לי ספק שהרוב המוחלט העדיף את הפוקאל. הוא היה בוודאות יותר מתאים לשילוב הסטאפ/חדר/מוזיקה.
שוב בראבו למגזין הגרמני, חישבו שהם לא רק היו צריכים לארגן את כל הארוע הזה, הם גם היו צריכים לחזור עליו כמה פעמים ביום...
צ'וּס.