ronensu כתב:
עמי, אין לי מושג על מה אתה מדבר
השורה התחתונה היא שאין בלנקים לחרוט עליהם את המסטר. ה׳לכות׳ האלה עשויות מאלומיניום מצופה באצטט. המחרטה מקבלת סיגנל מהמסטר-טייפ וחורטת על האצטט, ככה שבסוף יש לך ׳פוזיטיב׳ של התקליט. אחר כך מצפים את ה׳לכה׳ הזו בכסף (׳plating׳) כדי לייצר את ה׳מסטר׳ (תבנית ׳נגטיב׳ של התקליט). המסטר משמש כקתודה באמבט אלקטרוליטי ומצופה בניקל להכנת ה׳אבא׳ (עדיין נגטיב אבל קשיח) וממנו מייצרים את ה׳אמא׳ (שוב פוזיטיב, אבל הפעם ממתכת). האמא משמשת להכנת ה׳סטמפרים׳ (נגטיבים ממתכת) שנכנסים למכבשי ההדפסה ומטביעים את התקליט בויניל. אגב, זה הסיפור של ה one-step. מוותרים על האבא והאמא ומייצרים ישר את הסטמפר מהלכה.
בלי לכות, החלופה היחידה היא Direct Metal Mastering או DMM, שאומר לייצר ישר את האבא המתכתי, כלומר לחרוץ מתכת בשלב הראשון. כרגע התעשיה לא ממש ערוכה לזה, לא מבחינת המחרטות אצל טכנאי הרימסטר שאנחנו כל כך אוהבים ולא בהמשך להדפסה. זה אומר שבעתיד הקרוב, כדי לתחזק את כל התעשיה, נראה שישתמשו באמהות ובאבות ששמורים בארכיונים כדי לייצר סטמפרים ולהדפיס מחדש חומר ישן, עד שימצא תחליף.
איך קורה שתעשיה שלמה תלויה במפעל אחד שמייצר את החומר לצואר הבקבוק הכי חשוב שלה ? שאלה טובה. אני מניח שזה קשור לאופן האנומלי שבו תעשיה ישנה קמה לתחיה. בצד החיובי, יתכן שנראה שימוש בטכנולוגיה חדשה לשיפור התהליך (או להשלכת התינוק עם מי האמבט) או לפחות ארגון לוגיסטי טוב יותר. בצד השלילי... נדפקנו ואנחנו עדיין לא מבינים עד כמה.