מדי פעם בפעם יוצא לי להרהר באופן כללי, וכשזה מגיע לדירוג מלחינים, העניינים מתחילים "להתחמם". לא מעט זה קורה לי, שאני ממקם מלחינים על סקאלה ויוצר ביניהם היררכיה; מעין עניין שכזה לנסות למצוא את הטוב ביותר. טוב, אז ברור שיש את מאהלר ויש את כל האחרים אבל זה כבר לא חוכמה אז מאהלר
מחוץ לתמונה! ואז מגיעים לכל היתר. ויש את באך הרציני, ומוצארט המצחיק, ובטהובן המשעשע הדרמטי, וצ'ייקובסקי העצוב, וברוקנר החולם, ומנדלסון הילד הטוב, וסיבליוס המתוסבך, וברהמס העוצמתי, וויוולדי החייכני, ועוד ועוד ועוד. בקיצור - לא משעמם. והמלאכה מרובה.
לבסוף מגיעים לאיזשהו מצב סתום שכזה שלכל אחד מהגאונים שהוזכרו יש לפחות יצירה אחת שהיא משעממת אותי, ולפחות יצירה אחת שהיא מקסימה ויפה יותר מיצירה פחות מוצלחת של מלחין אחר. וזה קשה לדרג. ואז מתאיישים ושומעים סימפוניה של מאהלר...
כשעושים את הטריק הזה עם קונצ'רטוים לכינור, הסיפור מתנהל אחרת. בהתחלה אותו דבר, נזכרים בכל המלחינים, בקונצ'רטו שלהם לכינור, ומתחילים לדרג. בפוסט הזה ארצה להציג את הגישה שלי לעניין, את ההעדפות האישיות שלי (כולל הקלטות מעניינות וכו') ובנוסף, כמובן, לשמוע מכם, על ה-favorites שלכם.
נתחיל מהבסיס.
מנדלסון, צ'ייקובסקי וברהמס. לשלושתם יצירות נפלאות לכינור ולתזמורת. לחנים מקסימים ומלודיות מרגשות.
את הקונצ'רטו של
מנדלסון אני אוהב בעיקר בתקליט של צוקרמן עם מרינר והתזמורת הקאמרית של אקדמיית סנט מרטין-אין-דה-פילדס,
כמו כן, בדיסק - הביצוע של הילארי האן הוא פנומנלי. הדיוק, הרגש, עוצמת התזמורת, כולם מגיעים ל"פיק" שכזה בביצוע שכולו יופי.
את הקנוצ'רטו לכינור של
צ'ייקובסקי אני אוהב עם האחד והיחיד חפץ. יחד עם ריינר מלפניו, הם שילוב מנצח, כזה שלא ניתן להביס. שמעתי את הקונצ'רטו הזה כל כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה ביצועים אחרים, בכל פעם שזה לא חפץ אני מרגיש שמשהו חסר, שאין הבנה של המוסיקה, שהאינטראקציה עם המלחין/התווים היא חלקית. לעיתים אני פשוט מתחיל להשתעמם עם האחרים, בהמתנה לנגינה הסוחפת של חפץ שלא מגיעה לעולם. ברור שכיף לפעמים לשמוע גם את מילשטיין, מידורי או שרינג.
ברהמס. אוי ברהמס. איזה קונצ'רטו! אני מתמוגג מרוב היצירות של המלחין הענק הזה. יש לו סגנון מיוחד. יש לו סודות שהוא לא סיפר לאיש, הוא מדבר דרך המוסיקה, ובכל פעם מגלים עוד פרטים. לעיתים הוא אפל וקודר ולעיתים הוא רך ונחבא. ביצוע טכני, מדויק, אך עם זאת מרגש וערכי הוא של צוקרמן עם ברנבוים ותזמורת פריס (תקליט DG). ביצוע שמשאיר אותי פעור פה בכל פעם מחדש. גם חפץ עושה את זה טוב עם הניצוח המצוין של שרל מינש, גם לפרלמן לא חסר דבר בפרשנות שלו ליצירה.
נעבור לבאך ומוצרט.
באך - אז ברור שכל ה"רגילים" (חפץ, פרלמן, צוקרמן, שטרן) עושים יפה את הקונצ'רטוים של באך. אולם אני מוצא את עצמי יותר ויותר מאזין לכנרות המודרניות: ג'וליה פישר, רייצ'ל פודגר, הילארי האן, ז'נין ינסן. יש להן טאצ' שאין למכופתרים של פעם. הביצועים שלהן אף פעם לא בנאליים, הן מצטיינות בטכניקה עילאית לצד סחיטת כינור מרתקת. הן לא תחליף, אבל הן בהחלט תוספת מרשימה לאוסף.
מוצארט - נחמד לשמוע מדי פעם. לא ממש משנה לי מי מנגן. אויסטרך בסדר לי.
מתקדמים.
בטהובן.
ה-קונצ'רטו? מושלם.
הקונצ'רטו שאמרו עליו שאי אפשר לשנות בו תו. בכל כך הרבה ביצועים ניתן להשיג אותו, זה נראה שכולם מנגנים את היצירה. כמו שתינוק לומד להגיד אבא ואמא, מי שמתחיל להאזין למוסיקה קלאסית מגלה את היצירה הזו בינקותו. אני אתחיל ממה שאני לא אוהב. פרלמן/קרלו מריה ג'וליני, לא אוהב. לא מתחבר לנוסח הזה. מרגיש שמנסים לייפות את היצירה בכוח - מלאכותי - לא אוהב. מה כן? חפץ/מינש. שרינג/הייטינק. מה מפתיע? וולפגנג שניידרהאן, הכנר האוסטרי שאם נתעלם לרגע מהיותו נאצי ונתייחס לנגינה שלו נטו, נגלה רגש עד אין קץ, שליטה מדהימה בכינור וצליל מדהים ביופיו. הכרתי אותו מהיצירה הנ"ל וניסיתי לחפש עוד יצירות שהוא ניגן, לצערי, הן מעטות, מעטות מאוד.
ביצוע טוב נוסף הוא של ז'נין ינסן יחד עם פאבו ירווי.
נאמר לי שהביצוע של יוז'ף סוק מומלץ. אבדוק.
Wolfgang Eduard Schneiderhanהגענו.
סיבליוסללא ספק, הקונצ'רטו לכינור האהוב עליי. הוא כנראה אחד המסובכים, הוא לא נעים-תמידי כמו הקונצ'רטו של מוצארט, הוא גם לא חם כמו מנדלסון או קר כמו ברהמס. הוא מיוחד. אי שם באמצע. בעצם לא באמצע, במקום מרוחק, מחוץ לכל הנקודות האחרות. סילחו לי על התיאור ההזוי אבל היצירה הזו היא כמו מחוץ לאטמוספרה, היא ממש לא רגילה. יצירה מדהימה, למי שלא מכיר - שיכיר! החלק הראשון בנוי באופן גאוני, כמעט ואין חזרה על מוטיבים, כיאה לסיבליוס. יש כאן סיפור שהולך ונבנה עם כל צליל. ההגעה לרגע המונומנטלי בו כל התזמורת מצטרפת הוא אחד מאותם רגעים עוצמתיים באופן יוצא מגדר הרגיל. הקטע האחרון מתוחכם, מהיר, קצבי, מרענן. אני בטוח שלא כולם יסכימו איתי שזהו הקונצ'רטו היפה מכולם, ואני מבין גם למה. אצלי הוא הצליח להשאיר את הרושם הגדול ביותר (עד כה). ביצועים מומלצים: צוקרמן/ברנבוים, גיל שחם/סינופולי, חפץ/וולטר הנדל, פרלמן/ליינסדורף, קיונג ווה צ'ונג/פרווין ועוד רבים אחרים.
ועכשיו אתם.
