aloni כתב:
LazyBoy כתב:
זו המחסום העיקרי לאושר: כשאתה מודד עצמך בעיקר מול מה שיש לאחרים, מעטים ככל שיהיו.
אתה יכול להסתכל על זה כ-"מול מה יש לאחרים", אבל אתה גם יכול להסתכל על זה כהיצע שיש בשוק.
(ובכל מקרה, לא דיברנו על מדד האושר...)
באופן דומה למה שאנחנו מדברים עליו, אני מעריך שבשנות השמונים/תשעים היו על הכביש יותר מיצובישי לאנסרים (באחוזים) מאשר יש היום קורולות. כלומר גם בתחום הרכבים להיות בעלים של רכב "ברמה יחסית" X עולה היום יותר מאז.
(וזה לא רק בגלל פורשה ופרארי, זה בגלל שרכבי "מנהלים" ו- SUVים למיניהם עולים יותר והם יותר פופולאריים מאז)
היצע זה טוב, ושוק זה עוד יותר טוב. אם כולם מתפרנסים אז אין כשל שוק.
רמת החיים העולמית עלתה, גם בארץ. בגלל זה גם הרכבים יותר טובים.
רמה יחסית זה מונח מתעתע, כי נקודת הייחוס צריכה הגדרה קשיחה.
למשל, כשאתה כותב שאם אתה קונה משהו והוא יותר טוב מ 93% ממה שיש בשוק? התשובה היא כנראה שלא.
אתה יכול באותה מידה לשאול האם הוא יותר טוב ממה שיש ל 93% מהאנשים? התשובה היא כנראה שמ 99%.
אתה יכול לשאול האם יותר טוב מ 93% מהאנשים שמגדירים עצמם אודיופילים? זה כבר שאלה ממש קשה מבחינתי.
לגבי דוגמת הרכב, אני עומד מאחוריה כיוון שהפער בין רכב מנהלים ופרייבט הוא בערך 20% ? נאמר יונדאי איוניק לעומת יונדאי טוסון ?
אז אם מחירי 'הי אנד' באודיו היו צומחים ב 20-30 אחוז ביחס לשנת 1989, כל הדיון הזה לא היה מתקיים.
הגידול הוא בפקטור של פי 5 או פי 10, שזו הפרופורציה בין יונדאי טוסון, לפורשה קייאן.