הרהורים חוויות ותובנות מהקונצרט של הלן גרימו בירושלים, אתמול בערב :
1. לקרוא למי שלקח טלפון סלולרי ושיווק אותו בעטיפה נאה "גאון", ובאותה נשימה לדבר על גאונים אמיתיים כמו ברהמס שיצר יצירה כמו הקונצ'רטו לפסנתר מספר 1, מעיד על כך שיש לעדכן בדחיפות את סולם הערכים שלנו.
2. רואים שהיא משלנו. כבר לא שחורה אלא שחורדינית, אכלה הרבה קניידעלך וגידלה תחת וירכיים, מסמיקה בשעת הנגינה. חמודה. יכול לדמיין אותה בשישי אחרי הצהריים עם הילדים בגינה ברוטשילד.
3. פסנתר סטינווי לא נועד שישמעו אותו מלמטה. משורה שלישית באמצע אפשר לראות נהדר את כל התנועות והמחוות של הלן, אבל הצליל חלול וחסר עומק. גם ה"במה" לא משהו - הקשתנים אין יור פייס, הנשפנים נעלמים איפשהו מאחור.
4. יש עתיד למוסיקה קלאסית בארצנו. היו באולם לא מעט ילדים, חלקם נראו בני לא יותר מ 10. בהפסקה התגנב למקום הריק על ידנו תיכוניסט מתוק בן 14-15, שישב כל הקונצרט מרותק לפרטיטורה שהחזיק בידיו. מרשים.
5. והביצוע ? מצויין . סוחף. מצד שני למדתי כבר שיש תמיד מרכיב כלשהו של אכזבה כשאתה בא לראות כוכב בינלאומי בעל שם. ברקע אצלי מתנגן האראו (עם ג'וליני ב EMI, אין לי את הייטינק המפורסם יותר) - כשיש הקלטות של גדולי הפסנתרנים, ההשוואה תמיד קשה. אבל כמו תמיד, בחוויה של ביצוע לייב יש תמיד משהו מיוחד שאף הקלטה לא תיתן. והכי חשוב מבחינתי, שחוויה כזאת "מחייה" את העניין ביצירות ששמענו מיליון פעם ואולי כבר נשמעות שחוקות באזנינו.
בראבו, הלן !
