בערך. קודם כל הוא חצוצרן וזו הפעם השניה שאני מתלהב ממנו. הראשונה היתה לפני כמה שנים עם זה :
נדמה לי שהוא עבד עם סטיב קולמן די הרבה זמן לפני שיצא לדרכו. בכל מקרה שני האלבומים האלה הם 'מודרניים' מחד וכיפיים במובן שלא צריך לשבור את הראש, מאידך. בכלל, מתגבש בשנים האחרונות סאונד חדש וצפוף של ג'אז שעוד אף אחד לא קורא לו בשם אבל אני מאד אוהב. זה יותר מ'פוסט בופ'. מאד מובנה ומאד מתוחכם, אבל מלודי. הרבה מאלה שהסקאוטינג שלי העלה לאחרונה נשמעים ככה. זה מעודד לשמוע שעוד יש לאן ללכת.
יש בציר מצויין של חצוצרנים לאחרונה. חוץ ממרקיז היל אני גם שומע דוגמיות של הבן של ארתורו או'פריל, אדם (או'פריל למרבית הפליאה). חוסך בתווים כמו מיילס אבל שמע איזה סווינג,
וכאן בהרכב 'רומבל' של סטפן קראמפ (שים לב למרקחת הרותחת שהמתופף מוציא שם כל הזמן), עוד אלבום שמשייט ברגעים אלה מעבר לאטלנטי,
וזה פינלייסון בהרכב של מרי הלבורסון, עוד אחת ששייכת אצלי לחגיגה החדשה הזו: