josef_he כתב:
וזהו? הרגלת אותי לטוב...חסרות לי אופציות.
אופציות יש המון. לטעמי זו עדיפה, בהפרש
מאוד ניכר.
יש את הביצוע ה"קלאסי", עם מארייה קאלאס וטיטו גובי, שאפשר להשיג אותו
מאוד בזול, וייש לו מעריצים רבים וטובים. אני לא מתלהב ממנו מכמה סיבות, שהראשונה היא שההומור מאוד "מאופק", זה לא FUN בכיף, אלא "מסוגנן" ומעודן "מדי", לטעמי. סיבה שנייה היא קאלאס, שאני אוהב, אבל כאן היא מאוד זהירה. בקטע הקולוראטורי (המבריק) Una voce poco fa, היא שרה בצורה "חמודה", במיוחד את המילה "Ma" ("אבל.."),
אבל היא נשארת בתחום הנמוך של הקול (אמנם התפקיד נכתב ל-מצו סופראנו, לא לסופראן גבוה), כך שגם כאן יש פחות אדרנאלין. סיבה שלישית היא טיטו גובי, זמר
אדיר (למרות שהייה די ממוך

), אבל כאן הוא "יבש", ואם נוסיף לזה מנצח בינוני -- Alceo Galliera -- והקלטה לא-מי-יודע-מה (הכל
לטעמי, כן?), לא נקבל את מה שייש למקור ה-FUN הזה לתת.
לעומת זאת, בהקלטה שהמלצתי, מהרגע הראשון שומעים את ההבדל. הכל חי, זורם, ערני וקופץ. ההקלטה, RCA Living Stereo, לא מהכי טובים, עם טיפה חריפות ב-remaster, היא עדיין חייה ודינאמית עם "תחושת אולם". המנצח, Leinsdorf, הוא לא מהשורה הכי ראשונה בעולם, והיו לו דברים יותר ופחות טובים, אבל לכאן הוא מתאים ממש. פיגארו הפאנטאסטי, Robert Merrill, משחק בגווני גוונים של הקול, עם המון הומור ויכולת טכנית מעולה.
רוזינה, Roberta Peters, היא משהו מיוחד: חשבתי אולי להכין ערב בנושא "וירטואוזיות" -- מסוג הדברים שאתה שומע ולא מאמין שאתה באמת שומע את זה -- הרי אי אפשר לבצע את זה כך! את Una voce poco fa היא מתחילה בצלילים נמוכים, בקול פחות יפה משל קאלאס, אבל לאחר כמה שניות מוסיפה כמה קישוטים וכבר עוברת את הצליל הגבוה ביותר שקאלאס מגיעה אליו. משם היא ממשיכה -- כנראה לא מה שכתוב אלא עם תוספות וקישוטים -- בצורה שאת נשימתי היא עוצרת כל פעם מחדש -- היא שרה בסטראטוספירה, בגבהים שלא יאומנו, בקלות ובשליטה שלא זכיתי לשמוע בשום מקום אחר (כולל אצל אותה זמרת, שאת תפקיד :מלכת הליילה" היא מחרבנת). W-O-W!!!
וייש כמובן עוד לא מעטים טובים, כולל
בארטולי,
מארינר,
בארטולאטי (לא מפורסם, אבל מצויין, אולי אפילו עדיפות שנייה), ועוד, כולל ב-DVD.
אבל אם אתה מבקש המלצה, בניגוד ל"סקירת האופציות", המלצתי החמה והמובהקת היא ל-ליינסדורף האמור.
תיהנה בכל בחירה שתבחר!

עמיר