דיקלה - ארלוזורוב 38
זה כחודש שהאלבום הזה על המדפים. הוא הספיק כבר לספוג מטח נאה של ביקורות, חלקן מנומסות יותר, וחלקן בוטות ומלאות בשלל גידופים של מס' מבקרים אניני טעם וחדי אוזן. נראה להם משתפך מדי, דיווה מדי, דרמטי וקיטשי מדי, ריטה מדי (כל אלו המנומסים..), או כמעורר געגועים למפיק/ים קודמים בשני האלבומים הראשונים.
אבל מס' שבועות של האזנה מחדדות את המסקנה כי מדובר באלבום הטוב ביותר של דיקלה. הוא אכן רגשני מאוד, וככזה גם ערבי מאוד. ערבי בעיקר במבנה השירים, בסולמות ובקטעי הכינור המלווים, וגם במידה מסוימת בשירה. הוא רצוף בשירים מעולים, בעיקר תשעת הראשונים שאינם שומטים לרגע את המתח, העצמה והדינאמיות.
חלק מן הלחנים נעשו בשיתוף פעולה עם אחיה, תמיר דורי, אחד עם קרן פלס ("מזל"), טקסט אחד של חנה לפידות ("לבכות") .ההפקה של אלון אוחנה וגילי מרום, לא פחות ממצוינת, משרתת נפלא את השירים, ומביאה אותם לעצמה הדרושה. בלא להמעיט כהוא זה מתרומתו הנהדרת של רן שם טוב לאלבום הראשון של דיקלה, ההשוואה אליו כמי שהצליח להפיק את דיקלה טוב יותר- מיותרת. מדובר בעבודות שונות, וזו שנעשתה כאן מעולה.
הטקסטים הם בספירת המינון הגבוה והרווי של געגועים, האהבה ושברונה, כמיהה, התפכחות, זיכרונות ילדות והווי משפחתי חם. דיקלה פשוט "חולת אהבה". יש התייחסות חוזרת להתבגרות- "שלום לילדות,שלום לתמימות,שלום להתמכרות" (ב"שלום") או "תראה אני כבר לא ילדה, שיכולה לשחק איתך כמו פעם" (ב"פריז"). לא נפקדת גם הפנייה החוזרת לאלוהים בהקשרים שונים. (בראיון אתה היא מרבה לשלב "בעזרת השם", ברוך השם", "תודה לאל"..).
עוד בולט כאן הגיוון בקולה של דיקלה, הן בשירה המרכזית עצמה, הן בקולות רקע. המנעד רחב, אמוציונאלי מאוד, וגם אם יש בו פאתוס הוא לא נעדר רכות ורגישות, ומקבל אופי שונה משיר לשיר. יכולת ההבעה והשירה שלה בולטת באלבום הזה עוד יותר מקודמיו.
כבר הפתיחה הקצבית והדרמטית, ב"שלום", מהדהדת כפתיח ערבי קצבי, עד לכניסת השירה, ומכאן קולחים ברצף מהמם למדי- נדוניה, מנגינות,עפיפונים,חולת אהבה,מזל,לבכות,פריז (האדית פיאפי..),משוגעת...כולם מצוינים ודומיננטיים מאוד, ועדיין, נשזרים כרצף.