אני לא יודע, אבל עבר כבר חודש מאז ההודעה המפתיעה הזו, ואני ממשיך לחשוב עליו, ולהתגעגע לחד פעמיות שלו. העניין הוא, שדיויד בואי חי תמיד גילם את הפוטנציאל לאיזו הפתעה חדשה אחת, גם אם זה לא קרה כמעט מאז 1983 - לפחות לא עד blackstar שעומד לדעתי בשורה אחת עם כל אחד מאלבומי שנות השבעים שלו. ועכשיו....
ועוד משהו, מה שמיוחד עבורי הוא שמעבר לבינג׳ הרגיל של האלבומים הקלאסים בימים שלאחר מותו, אני לא מקשיב לו כל הזמן, אלא יותר חושב על מה שיצג עבורי לפחות, שזה הרבה יותר ממוסיקה נהדרת וקול חד פעמי. הוא היה הcool האולטמיטיבי, עד כדי כך שאפילו דרק זולאנדר בכבודו ובעצמו, כשהיה זקוק לשופט אופנה דפיניטיבי, לא יכול היה לבחור במישהו מוצלח יותר.
יכול להיות שהביטוי הנפלא שלו ״i'm a closet heterosexual" שלל ממנו הבעות תמיכה גורפות יותר מקהילת הלהטב״ים בעולם, אבל אם יש מישהו אחד שהקדים את הפתיחות המינית וקבלת האחר של ימינו (ואני יודע, לא הכל מושלם)- זה הוא. בניגוד ללנון שהטיף לשלום ונהג כמו אורי זוהר בואי באמת הקדים מהפיכה תרבותית עצומה, שחורגת בהרבה ממוסיקה גרידא, ומשיקה כמעט לכל תחום בחיינו. אני יודע שזה נשמע מוגזם, בומבסטי וכו׳, אבל מי שחי בשנות השבעים, בין אם כמבוגר או כנער כמוני זוכר את ההלם שבצפיה בו בהופעות, בעטיפה המקורית של ״האיש שמכר את העולם״ או בראיונות טלויזיה שבה נאמר המילה הומוסקסואל פעמים רבות. היו אמנים רבים לפניו שהזהות המינית שלהם היתה ברורה לקהל ולעולם (דסטי ספרינגפילד למשל) אבל לא היה אף אחד לפניו שהטיח את זה בפרצוף כמוהו- בין אם זה היה ״אמיתי״ (מה שזה לא יהיה) ובין אם לצורכי תדמית.
ובאמת, בעיקר אם חלק מזה היה תדמיתי, בואי הקדים את זמנו ועקף בסיבוב את המאבק של הקהילה, בכך שמראש טשטש את התחומים בין הומוסקסאוליות, הטרוסקסאולית, טרנסג׳נדריות ועוד. בלתי ניתן להגדרה, לצמצום או לשיפוט. מההתחלה, הוא מיצב את עצמו בשלב השני...זה שאחרי קבלת האפשרות שלאנשים יש הגדרה ברורה ושונה מהרוב, ושם עצמו היכן שכבר לא צריך הגדרות.
הייתי בלונדון כשהתקליטון הזה יצא, ותחנות הטלויזיה שידרו אותו פעם אחר פעם. לא התעייפתי עד היום מלצפות בזה - צבעים, מוסיקה, תלבושות. אין דברים כאלה.
אפר לעפר