עכשיו 19/03/24 07:49

פורסם: 11/10/10 14:25 ע"י Byrdio


גוסטב מאהלר - פרק ח' - הסימפוניה השישית



תמונה


זוהי אולי הסימפוניה היפה ביותר לטעמי של המלחין האוסטרי.
דווקא בה, נתקעתי. ככה זה כשאוהבים משהו עד כדי כך, קשה לתאר, או לכתוב. כי אתה "קרוב" מידי.
אצלי, היא מתברגת בקלות בין עשרת היצירות הקלאסיות הטובות והיפות ביותר בז'אנר הקלאסי ובכלל.
זוהי יצירה שהאובססיה שלי עוברת את הגבול ולה הקדשתי את תשומת הלב הגדולה ביותר כנראה
ביחס לכל יצירה אחרת.
גם בתחום הפיזי, איסוף הביצועים נהיה כבר כזה שאני חייב להשיג כל דבר שכתוב עליו "שישית" 8-) .

השישית כמו האחרות של מאהלר לא קצרה, זאת יצירה שאורכת קצת יותר משעה - מוגשת
על פלטה חמה של אינטנסיביות מוסיקאלית ומשפטי מחץ מהמלחין אולי הכי "קשה" בתקופה.
היא אמנם נכתבה מייד אחרי החמישית, בתקופת הזהר וההנאה של המלחין האוסטרי, אך בניגוד
לשמחת החיים והמזל שחלק היקום לגוסטב, זו הסימפוניה הטרגית ביותר, או העצובה שהלחין בחייו
ומשם גם שמה "TRAGIC" שקיבלה מאוחר יותר.

הסימפוניה מחולקת לארבעה חלקים כאשר החלק השני והשלישי מתחלפים ביניהם לפי
האינטרפטציה של המנצח ולפי מה שהיתה "האמת" עוד מהורסיות הראשונות של המלחין.
מנצחים שונים רואים את המשכיות המוסיקה בין הפרקים ביצירה ואת המידע המועבר למאזין מזוויות
שונות, לכן אנו מקבלים ביצועים שונים כל כך. הפעם לא רק מבחינה מוסיקאלית של תזמור וחלוקות
תפקידים אלא גם תאורתית ממש, של סדר הפרקים לפי הוארסיות שונות.

תמונה


כלי נגינה -
אנו לא מדברים על הרכבים קלאסיים מהמאות ה- 17 וה- 18 של 20-30 נגנים בקושי.
אלא בתזמורות של 100 איש ומעלה. כאשר הערותיו של מאהלר מעידים על כך שמבחינתו יכולים
להיות הרבה יותר נגנים ממה שנרשם בפועל.
למשל על "צ'לסטות" הוא כתב "כמה שאפשר" הכפלות תאורתיות של כלי נגינה אחרים ולא טרוויאלים
וכן הלאה. כמו כן יש שימוש בכלים אלטרנטיבים בכדי ליצור סאונד כזה ואחר בעיקר שזורים ביצירה
כולה ומקצתם מגיעים לקראת סוף היצירה בפרק הרביעי (עליהם בהמשך).
המון אנרגיה והמון כוח מתפרץ יש ברשותו של מנצח המתמודד עם היצירה הזו.
תחת שרביטו הוא יכול להביא את הסימפוניה לגדולה, או לביצוע שנותן הרגשת החמצה של ממש.

אני מקביל זאת פעמים רבות לעולם הקולנוע, או הגסטרונומיה.
ישנם סרטים עם שחקנים מעולים בעלי "שמות" ותקציבי ענק, אך בסוף הסרט יש תחושה שלא
הוציאו מהעלילה את הכול. התחושה היא שהיה אפשר לעשות סרט גדול בהרבה. עשיר יותר,
מהנה יותר ומרגש יותר.
הסימפוניה השישית היא בדיוק כזאת, יש את כל המרכיבים להביא את הסימפוניה הזו ליצירת מופת, מרגשת,
מדהימה ומהממת. אך לא כל מנצח מצליח לעשות זאת. לא כל מנצח מצליח להזיז את
האוויר מסביב לתזמורת ואל המאזין באופן כזה שתהיה הרגשה של "WOW" בסופה של היצירה.
פה דווקא נושא ההמלצות הוא קריטי, לאלו שלא מכירים את היצירה ורוצים את המרגשות ביותר.

היצירה מאד דינאמית, אם בסאונד ואם ברמת התווים.
נכנסת ויוצאת עם פראזות מוסיקאליות עשירות במלודיה ובתיזמורים מכל שכבות כלי הנגינה.
המנצח, התזמורת והמלחין לוקחים את המאזין למסע מטורף של מוסיקה מדהימה ביופייה,
זוהי שעתו היפה ביותר של מאהלר וצוות כשרוני יודע להביע זאת היטב.
מנצח טוב, לא פוסח על שום תו ושום ניואנס, הוא מביא עימו גם אינטרפטציה מרגשת לצד הקשיחות
הבלתי סופתי שהיצירה הזו דורשת.

הפתיחה של היצירה קשוחה וקצובה מאד, לצד הרמוניה מתמשכת של כנרים וכלי נשיפה.
הפרק הראשון ארוך ומותח, אך יש לאגור לא מעט סבלנות כדי להבין את מלא האימפקט והאמירות
המוסיקאליות שמאהלר החדיר לתוכו. בכל זאת, כבר מהתחלת היצירה, יש עושר של כלים, כניסות
ויציאות של סקציות שלמות ומלודיה שסה"כ תופסת אותך הישר מהתו הראשון.

שלושת הפרקים הראשונים של היצירה, נכתבו בצורת סונטה סטנדרטית של נושאים, אקספוזיציה
ופיתוחים. האחרונה, קצת שונה מהאחרות והיא גם הארוכה והמורכבת ביותר ביצירה.

חוזרים לפרק הראשון.
בפרק זה שומעים את האופטימיות והשמחה שיש למאהלר ואת השפעות התקופה האחרונה בחייו
על המוסיקה ועל המלודיות המלווה בכל עת את הפרק. הנושאים אינם רבים כאן ומאהלר בפרק הראשון
משלב אותם אלה באלה בכל זמן ובכל זווית שנראתה לו.
מאסת הכלים כבר מורגשת כאן, למרות שאין כאן התפרצויות אימתניות וקרשנדו עוצמתי במיוחד.
כלי נשיפה אם בקבוצות, או בסולו מבליחים כמעט בכל עת ובכל פינה מעל סקציית הקשתנים שעובדים בפרק
זה וביצירה הזו בכלל - באופן קשה במיוחד.
למרות האופטימיות שבחלק מהמלודיות, מאהלר גם מרמז על טרגיות מסוימת ועל אימה שעוד
מתעתדת להגיע. על כך בפרקים הבאים כמובן...
הפרק מסתיים באופטימיות למרות הכול, עם חזרה על המוטיב שליוה אותנו מתחילת הפרק,
שכנראה לפי הכתובים, נכתב בהשפעת אישתו של מאהלר וכך גם נקרא ("Alma Theme").

הפרק השני עליו יש מחלוקת, ומבוצע פעם כאנדנטה ופעם כסקרצו, מגיע אחרי לא מעט
עוצמה רגשית שהפרק הראשון סוחט מהמאזינים.
האנדנטה מגיע בחלק מהביצועים כדי לתת אתנחתא קלה גם לנגנים וגם לאלו היושבים באולם.
והסקרצו, כהמשך טבעי לפרק הראשון אשר מפתח את הנושאים המרכזיים ומוסיף מעצמו,
אם בפראזות שונות, אם בתזמור ואם בזוויות ראייה שונות על החיים וההשפעות שהיו סביב המלחין
דאז.
למרות שלאחרונה יצאו אי אלו כתבות ומאמרים אשר מוכיחים שהסדר הנכון הוא זה שהסקרצו
יגיע אחרי האנדנטה. החלטתי בסקירה זו דווקא לגשת אל הסקרצו כפרק השני.

הפרק השני כאמור, הוא המשך טבעי כמעט לפרק הראשון שהנושאים מלוכדים ושזורים בו לכל אורכו.
הוא עדיין כתוב בצורת הסונטה הסטנדרטית. כאשר סדר האקספוזיציות דומה לזה שבפרק הראשון.
ד"א גם בפרק השלישי יש סדר אקספוזיציות זהה וזו היצירה היחידה שמאהלר חזר עליהן בדיוק
באותה הדרך (דבר לא טריוויאלי לגמרי לצורת כתיבתו של המלחין).
הפתיחה דומה מאוד לצורה בה נפתח הפרק הראשון, הבלחות קצובות של קונטרבסים וכלי נשיפה
בסגנון מארש, רק עם טוויסט קטן ושונה מהדרך בה הציגן מאהלר בפרק הראשון, כאילו בסדר הפוך כדי לעורר
עניין. הפרק השני כתוב בצורת "טריו", וכמעט את כולו אפשר לקחת ולפרק לשלשות וירטואליות. (נסו!)
הנושאים כאן קצת יותר ברורים ויותר מלודיים, אך יש תחושה של קצת יותר "לחץ".
את האינטרלודים שניתן לשמוע מפעם לפעם יוצרים אווירה קצת יותר קודרת. אם בעזרת כלים אלטרנטיבים
או בכלי נשיפה. כאן הרגל כבר כבדה יותר על הדוושה, ומאהלר מכניס את המאזין למהלכים קצת יותר
אינטנסיבים אך מצד שני גם לוקח את הקצב הרבה הרבה לאחור, בקטעי מעבר מרגשים.
רב הפרק מחדיר אדרנלין חיובי למאזין ושומר על ערנות מסוימת למרות הקטעים השקטים וה"חלשים"
יותר השזורים בפרק זה.

הפרק השלישי האנדנטה, הוא אחד היפים ביותר של המלחין ובתחום בכלל.
זהו הפרק שלמעשה הביא אותי להיות מעריצו המושבע של מאהלר ושל יצירה זו בפרט.
זהו גם החלק ביצירה המשמש אותי להשוואות בין הביצועים השונים ומאשר מבחינתי אילו מהן
של השישית הם הטובים ביותר.
זהו פרק שלא מעט מנצחים מצליחים להרוס את תחושת השיא והרגש שהוא יכול לייצר לצערי,
ומשאירים אותי עם חוסר סיפוק אדיר.
אך כשהפרק הזה מנוגן באופן מושלם, הוא מעביר את תחושת הרגש העמוקה ביותר, שאדם יכול
להרגיש ממוסיקה. הפרק איטי ביותר ואורך בין 15 ל 20 דק לפעמים.
מנצחים רבים משחקים עם התזמון ועם היכולת שלהם במתיחת החבל הוירטואלי והטמפי של
התיבות הכתובות לפרק זה. עשיתי לא מעט מחקר וניתחתי את הפרק (ואת היצירה כולה) לגורמים,
אך לא מצאתי דפוס קבוע שדווקא אלה שמריצים את התזמורת הם הטובים יותר, או להיפך.

הנושא פה אחיד ובכל הפרק יש תחושה שהמלחין פשוט רוקד עם חלק מכלי הנגינה שבתזמורת סביבו.
המלודיה מקסימה ביופייה והמוסיקה מכה במאזין במין גלים על גלים של שכבות מוסיקאליות
בתיזמורים שונים. המוסיקה סוחפת מאד למרות שהיא איטית. צריך פשוט להיכנע לגאונות הצרופה
ולשוט עם הזרם עד סופו של הפרק.
זהו ללא ספק הקטע המגדיר את היצירה הזו כטרגית ועצובה. בפרק זה ניתן להרגיש את עצבותם
של הזוג מאהלר כאשר גילו שביתם חולה (נפטרה שנה לאחר סיום כתיבת הסימפוניה בגיל 7),
ועל עתיד התקופה השמחה של המלחין.
אחד המוטיבים המתארים את כתיבת היצירה כולה הוא "גורל".
מעל הטרגיות, מאהלר מנסה להאיר בעזרת קרני אור מוסיקאליות על נקודות מסוימות ועדיין לעלות
חיוך של הזדהות, או שאיפת אוויר (של ממש) עד הפעם הבאה לפחות שהגלים מתנפצים על "הצוק".

משם ישר חותכים שמאלה... (או ימינה אם אתם באים מהצד השני) ונוחתים על הפינאלה.
הפרק הרביעי הוא הארוך והמפותל ביותר ביצירה. מאהלר הכניס לכאן את הכול,
את העצבות, הטרגיות, היופי המלודי והגורל האכזר שפקד אותו כשרק התחיל ליהנות מפירותיו בחיים.
הפתיחה של הפרק הזה היא למעשה כמו התחלה חדשה.
ההרגשה היא של יצירה נוספת שהשתרבבה לתוך הסימפוניה השישית.
הנושאים כבר אינם חוזרים על עצמם והאקספוזיציות שונו. מאהלר עדיין נשאר בפורמט הסונטה,
אך הפרק הרביעי מותח את גבולות החוקים המוסיקאליים.
לפה הוא מזמן את כלי ההקשה שישבו בשקט ברוב היצירה. הבלחות תופי בס
(הוא רשם לזוג כזה בתזמורת), טובות מגרגרות, סקציית הנשפנים ממתכת פורצת גבולות ואת קו השמיים,
כלי הקשה קטנים וגדולים, ואפילו פטיש גרנדיוזי שמכה על תיבת עץ ענקית.
המלודיה של הנושא הראשי מוצגת כאן בשלל גוונים וזוויות, עד שהיא לובשת צורות מרגשות באופן
מיוחד כאשר מנגנת אותה התזמורת כולה כמעט.
הפרק הזה מלא בכוח, ברגש ובעוצמות שמאהלר היה בין היחידים שהצליח להפיח בתזמורות קלאסיות.
החדר רועד ואלה שלא רגילים, או מודעים לשכבות המוסיקה ביצירות מאהלר, יתחילו להתבלבל פה.
לא סתם מאהלר בעצמו אמר על השישית
"היא אגוז קשה לפיצוח, רק אלה שלמדו ושקדו על חמישיית הסימפוניות הקודמות שלי וצלחו אותן,
יצליחו להבין ולהתרגש מהשישית שלי".
במשך חצי השעה של הפרק הרביעי, ישנן שלוש מכות פטיש אדירות.
מאז 1906 ועד היום מנסים תזמורות ומנצחים להוציא את הסאונד "הנכון" שיביע את מה שמאהלר
רצה לומר בהן.
אלמה אישתו, רשמה ששלושת המכות בפרק האחרון ביצירה, מתארות את הגורל שפקד אותם
באותן השנים. המכה הראשונה, מתארת את גילוי מחלתה של ביתם הבכורה שנפטרה שנה
לאחר מכן ב 1907. היא הייתה בת 7.
המכה השנייה כך היא מספרת, מתארת את מצבו הרפואי של גוסטב באותן השנים.
מחלת לב סופנית התגלתה וזו גם הביאה לסופו.
ההבלחה השלישית והאחרונה מייצגת את סוף תקופת האושר שכביכול מאהלר ומשפחתו היו שרויים
בה כמה וכמה שנים, ובתומה הוא איבד את משרתו הרמה כמנהל האופרה הוינאית והמעבר מוינה.
כאמור, הפרק הזה מלודי אך בצידה של האסוציאציה הקלה הוא מעמיד רבדים אין סופיים של כלי נגינה
ועומס אדיר של רגש.
כמה שניות לפני סוף היצירה.. התזמורת מפסיקה לנגן, כאילו באמצע המשפט. שקט מותח נישא באוויר.
ולאחר זמן מה.. התזמורת כולה נכנסת במכה אחת, אחרונה.. ושוב שקט.


ביצועים:
אז כאמור בפעם האלף, מאד קשה לי לבחור אחד שיהיה בפסגה לבדו, מכיוון שיש לי לא מעט אהובים
בייחוד ביצירה זו. להלן שניים מהטובים ביותר (הפעם אני כן ממליץ ומציג את חוד החנית – לטעמי!!!)
משלל ההקלטות ליצירה האדירה והמדהימה הזו.

הראשון שהיה מבחינתי הביצוע במשך כמה שנים -
הוא ה- ABBADO עם ברלין בסייקל הדי חדש של המנצח האיטלקי.
Mahler: Symphony No. 6 - Claudio Abbado
קלאודיו אבאדו והפילהרמונית ברלין הקליטו כמעט את כל הסימפוניות של מאהלר באמצע שנות ה 2000.
השישית היא כוכב נוצץ מעל כולן לטעמי.
הסאונד המשוך לאחור, כמעט כשמן זית ענוג ובתולי תחת שרביטו של אבאדו מציג את האנדאנטה
שאני כה אוהב, ברב גדולתה. מלנכוליות לצד מלודיה טרגית מקסימה עם שיאי רגש אדירי מימדים.
אבאדו לא מפספס כל הזדמנות לייצר מתח עולה בשכבות וניפוץ הגל הרגשי הזה על פני המאזין
בהדר גדול. למרות העדינות, השכבות והדינאמיקה הענוגה שאבאדו מציע באנדנטה,
הפרק הרביעי האחרון, הארוך והמפותל נעשה בחן ובמחשבה עילאית לכל הדרך עם הבלחות
תזמורתיות וקרשנדו מוחזק והדוק - כיאה ליצירותיו של מאהלר.
ההקלטה נעשתה בקונצרט חי ואפשר להרגיש את הריגוש והאווירה המדהימה שיש מסביב למוסיקה
שמתנגנת באוויר.
בביצוע זה אבאדו מחליף את מיקום הסקרצו והאנדנטה בניגוד לביצוע הראשון שהקליט עם שיקגו
לפני עשרות שנים שם הסדר הפוך.
הבגרות, השינוי בהבנת היצירה והאינטרפרטציה החדשה הביאה את היצירה הזו מידי אבאדו לגבהים
שהשאירו המון ביצועים אחרים ישנים יותר וחדשים מאז מאחור.

הביצוע השני שאציג היום, הפך עם הזמן (בשנה האחרונה למען הדיוק)
להיות מבחינתי הרפרנס האולטימטיבי לשישית של מאהלר.
ברנשטיין הגאון עם הוינאים- בדוייטשה גרמופון.
Mahler: Symphonie No. 6; Kindertotenlieder - Leonard Bernstein
מביא פרזנטציה אדירה, מהירה והיסטרית כמעט לסימפוניה המטורפת ביותר של המלחין ללא ספק.
למדתי באופן די עמוק את היצירות של מאהלר ובהשוואות אין סופיות של ביצועים לרב,
של כל אחת מהסימפוניות, ברנשטיין תמיד מגיע לפסגה ולא מעט פעמים נמצא שם בחוד כמעט לבדו.
הכישרון שלו פנומנאלי והביצועים הרבים שלו למלחינים שהציעו מוסיקה על הצד האמוציונאלי והקשה
מעולים מאין כמותם.
את השישית של מאהלר הוא הקליט כמה פעמים כולל עם ניו יורק לפני שנים רבות ועם הוינאים
שאני מציג כעת, בתחילת שנות ה 90.
הפרק הראשון מנוגן תחתיו בקצב כמעט כפול מכל ביצוע אחר ואפשר להרגיש את ההשראות הצבאיות
שהיו כנראה בראשו של מאהלר ושל ברנשטיין לאחר מכן.
התזמורת מדויקת ומנגנת בהחלטיות מצוינת. הסאונד גדול, עשיר מאד עם סאונד מסקציית הקשתנים
שקשה להשתוות לה ועם נשפנים שמבליחים באופן נוצץ במיוחד.
בהשוואה לברלינאים עם אבאדו שנשמעים קצת רזה בכלי הבראס, הוינאים נשמעים בעלי עושר אופיני.
את האנדנטה הוא מכניס בפרק השלישי (בשונה מהאבדו) והסקרצו ממשיך את הפרק הראשון.
האנדנטה של ברנשטיין ענוג, יפה ומרגש מאד (אם כי אני עדיין מעדיף את האבדו בפרק זה)
והוא לא מפספס את השיאים המוסיקאליים החשובים כל כך שלא מעט מנצחים נופלים בהם.
שאר הפרקים, מהירים, מלאי אנרגיה ואי אפשר לבצע שום פעולה מלבד להאזין ליצירה הזו על קצה
הכיסא ממש.
ברנשטיין מחדיר בכל שניה מנוגנת את האנרגיות והמשמעת שלו והתזמורת מגיבה לכך בגאון רב.
זוהי יצירה שמנצח עם תזמורת נכונה וכשרונית יגיעו לגבהים שכמעט שום יצירה אחרת של מאהלר
לא תצליח ולהפך עם יכולת בינונית.. אה.. כבר אמרתי את זה... (F)

אביעד.




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות