עכשיו 19/03/24 13:12

פורסם: 13/09/10 09:55 ע"י Byrdio


גוסטב מאהלר - פרק ז' - הסימפוניה החמישית



תמונה


החמישית של מאהלר, היא תחילת הפרק השני בחייו של המלחין. כאשר הרביעייה הראשונה נכתבה
כשגוסטב היה בשנות ה 20-30 לחייו. ארבע הסימפוניות הללו היו ה"ילדותיות" והמזומרות שלו.
הוא כלל וביסס בשלוש מהן גם טקסטים ושירים מלידרים שכתב לפני כן.
את שלוש הסימפוניות הבאות, החמישית השישית והשביעית כתב מתחילת 1901 ועד ל 1907
שהיה בשנות ה 40 לחייו והן אינסטרומנטליות לחלוטין.

הסימפוניה החמישית נכתבה בקיץ שבין 1901 ל 1902 שחייו השתנו לטובה באופן ניכר.
מאהלר באותם השנים היה הדירקטור והמנצח על שתי התזמורות החשובות אולי בעולם:
הפילהרמונית של וינה והאופרה הוינאית. ללא ספק משרות רמות מעלה ומהחשובות
אם לא החשובות ביותר בתחום דאז ועד היום. כמו כן המלחין בזמנו לא האמין למזלו הרב
כאשר נכנס בשנת 1902 לווילה החדשה שרכש לעצמו במערב וינה, ליד האגם וחבריו העידו
על צניעותו לאור חייו הקשים לפני כן ועלייתו לפרסום ולגדולה באותם השנים.
וכמובן גם לממונו הרב שהתחיל להתגבש בנכסים רבים ויקרי ערך.
תפקידו כמנצח הביא לו פרסום והשפעה רבה ויצירותיו התחילו להתפרסם ולהתנגן באופן אינטנסיבי יותר
ע"י שלל התזמורות שהופיעו באותם הזמנים.

תמונה


אחד מהמאורעות המשפיעים ובעלי ההשראה הגדולים ביותר בחייו היה -
ב 1901 כשמאהלר פגש באלמה שינדלר, שהפכה לאישתו ובאה להתגורר איתו בווילה האוסטרית החדשה
וכבר בשנה שלאחר מכן כבר ציפו יחד לילדם המשותף.
על רקע מאורעות ורגשות אלו, מאהלר כתב את החמישית שלו שהיא למעשה נחשבת לסימפוניה ה"קלאסית"
ביותר וה"סימפונית" ביותר שכתב בחייו.
אך מעצם היותו מלחין שונה בהווייתו, אפשר לצפות גם בזו שנחשבת ל"רגילה" ביותר, להיות עדיין מבוססת
ע"י מאפיינים ואלמנטים מאהלריסטים מובהקים.

ליצירה חמישה פרקים, כאשר אפשר לחלק אותה גם לשלושה חלקים.
הפרק הראשון והשני שכמעט מתמזגים מעצמם, מהווים את החלק הראשון.
היצירה פותחת באווירה מלנכולית שבה הוא למעשה נפרד מחייו הצעירים
ובסולו של חצוצרה בודדת אשר מעבירה כבר בתחילת הדרך צמרמורת למאזין
ומבשרת על התקווה שמגיעה ובכלל על אופי החמישית כולה.
"מארש הלוויה", שמאהלר כה אוהב לקרוא לפרקים ביצירותיו, פותח את היצירה
על אף השמחה והאושר שסובבים את חייו באותה התקופה.
הקונפליקט שמתואר כאן עם כניסה חזקה, כבדה, בודדה ועכורה, המשלבת מלנכוליות
וזעם רב שמתאימים דווקא לבנים צעירים אשר לומדים על עצמם ונלחמים בטחנות רוח,
כך הוא למעשה, מתאר את היפוך התקופות בחייו.

הפרק השלישי, הסקרצו, הוא גם הארוך ביותר ועל כך קיבל חלק שלם לכבודו כמובן.
ביצירה זו, מוצגת עבודת קונטרפונקט מופלאה.
מאהלר היה מעריץ נלהב של מוסיקה שכתב באך, שהיה אולי מכותבי הקונטרפונקט הטובים בכל הזמנים.
הגוונים, התזמור והכניסות המרובות של סקציות שונות אחת בשנייה היא סימן היכר מובהק של מאהלר ושל יצירותיו.

קונטרפונקט – הסבר:
קונטרפונקט הוא סוג כתיבה במוסיקה, אשר משלב שני קווים מלודיים או יותר, יחד.
ויוצר מרקם הרמוני חדש מהם. ישנם סוגים רבים של קונטרפונקט, אך הנפוץ ביותר שהגיע לשיא שלו במאה
ה 18 ע"י באך, הוא ה"קונטרפונקט החופשי".
החיקויים הנפוצים ביותר לקונטרפונקט הטבעי המקורי הם; הפוגה או הקנון,
אך "בחופשי" ישנן פחות כללים, או חוקים ברורים ולמלחין יש מרווח תמרון רחב ורב יותר להתפתחות.

ובמלים פשוטות יותר;
נושאים מלודיים שונים אשר מנוגנים כמעט במקביל ע"י כלי נגינה שונים לפי תזמור המלחין אשר
יוצרים יחד הילה מוסיקלית אחת שלמה ומורכבת. מלחין שיודע את מלאכת הקונטרפונקט היטב,
יוכל להציג את המוסיקה הזו באופן בהיר וכמו כן להיכנס ולצאת מהקווים הדומיננטיים הללו
כך שהמאזין ירגיש נוח עימם באופן מוסיקאלי.
אחת מהיצירות הידועות שמציגה יכולת קונטרפונקט באופן מובהק היא של יואהן סבסטיאן באך
"אומנות הפוגה" (THE ART OF FUGE) אשר מדגים כמה ואריאציות ניתנות לכתיבה בכל רגע בזמן
ואת סוגי הקונטרפונקט השונים.


כאמור זוהי הסימפוניה שפותחת ערך חדש ביצירותיו של מאהלר, הכוחניות, המסה
והקונפליקטים המוסיקליים שנשמעים בה- מכניסים את המאזין ללחץ מתמיד
ולמצב של דריכות שאוחזת לכל אורך הדרך ביצירה.

הפרק הרביעי ה Adagietto הוא כנראה פיסת המוסיקה המפורסמת ביותר של מאהלר.
ברנשטיין ניצח עליה ביום קבורתו של רוברט קנדי ואפילו השתמשו בו בסרט האיטלקי הנודע,
"מוות בונציה", בשנות ה 70, של הבמאי, לוקינו ויסקונטי.
רבות מהאסכולות סבורים שהפרק הזה נכתב כשיר אהבה לאישתו אלמה שינדלר,
שרק הכיר ונשא לאישה באותם הזמנים והיא זו שהשפיעה לא מעט על היצירה, הזו ואחרות ללא ספק.

הפרק אורך כ 10 דק' ומאהלר שהקפיד להשאיר הערות למנצחים ולמבצעים,
השאיר גם כאן בתחילת הפרק; ( sehr langsam" (very slow" וכך הוא גם מנוגן.
זה פרק ענוג ורך, שרוב המנצחים לקחו את ההערה קצת רחוק מידי לפעמים
ומשכו את הפרק על 12-13 דק' לפעמים, מה שאולי לעיתים נשמע קצת מרוח מידי.
מאהלר כתב את הפרק לנבל וסקציית הקשתנים והיא מרגשת מאד.
הפינאלה (הפרק החמישי) שבדרך כלל מוצמד לאדגי'אטו, מכניס את המאזין למצב נפשי מתוח
שכמעט מצריך מהמאזין להפסיק את נשימתו מהדרמה והמוסיקה הסוחפת שכתובה ומנוגנת ממנו.

הסימפוניה החמישית לטעמי היא התחלת ההתהוות האופינית ביצירותיו של מאהלר, כפי שאנו תופסים אותו כיום.
השילוש הגרמני\אוסטרי של וואגנר, ברוקנר ומאהלר הוא אחד החשובים במוסיקה הקלאסית של המאות האחרונות,
הם בעלי השפעה אדירה והמוסיקה שלהם מבוצעת ומוקלטת במאסות אדירות.

הסימפוניה החמישית מחלקת מתודית את יצירותיו של גוסטב וכן גם באופן אמיתי סימטרי
את מכלול הסימפוניות שלו (למרות שהעשירית לא הושלמה ונחשבת רק לחצי יצירה).
למרות המסה והכוחניות שיש בחמישית היא עדיין אינטואיטיבית, ובעיקר ה אדג'יאטו היפיפה
שידבר לליבו של כל חובב מוסיקה באשר הוא, לכל אלה הנרתעים עדיין מהבלאגן המאהלריסטי,
גם בחמישית קווים מלודים גרעיניים ויפים המשוכים באין סוף גוונים.
יש ביצירה זו חומה קטנה שיש לעבור כדי להאזין למכלול השלם, אך ברגע שהיא נפרצת, יופי מהמם נגלה.

ביצועים.
כמו תמיד אני נכנס לקונפליקט על מי ואיזו להמליץ בתור הטובה ביותר.
אך במאהלר הדבר לא פשוט כאמור. גם בגלל שיש לא מעט שמנגנים את החמישית באופן נהדר
וגם בגלל מסת הביצועים שיש לי למלחין הזה בכלל, מה שגורם לי לבלבול עוד יותר במי לבחור.

אז כפי שעשיתי בסקירותיי האחרות, אתן כמה וכמה שלדעתי הם בחוד החנית, לטעמי לפחות.

הראשון, יהיה Abaddo יקירי עם התזמורת הברלינאית. (יש מכלול חדש יותר מדוייטשה גם כן).
למרות שזו יצירה שאמורה להביא כוחניות מסוימת ומסת כלים אדירה בעלת קונפליקטים מוסיקליים,
דווקא המנצח האיטלקי הרגוע בדרך כלל והמרגש - הצליח להוציא ממנה הרבה יותר מהאחרים.
בעוד קאראיאן למשל טועה פה ושם בהשוואה עם הפרטיטורה, עם זווית תזזיתית יותר ואדירת משמעת-
אבאדו מקסים בדרכו ואת האדאג'יו למשל עושה בזריזות (קצת מתחת ל 10דק') ובחן מקסים ביותר.
התזמורת הברלינאית וירטואוזית ומדויקת ובנוסף לניצוח השימני והענוג של אבאדו מצליחה לבצע את
החמישית כמו שאף אחד לא הצליח מעולם!.

להמלצה השנייה מגיע כמובן ברנשטיין
(לדעתי הוא המנצח האולטימטיבי למאהלר וכמעט בכל יצירה הוא הסתנן לאחד המקומות הראשונים
אם לא לראש הפודיום!)
הפעם עם וינה, הוצאה מתחילת שנות ה 90, בדוייטשה שוב. ברנשטיין כבר הקליט את החמישית
בשנות השישים עם הפילהרמונית ניו יורק והפעם עם וינה בתקופה מאוחרת יותר.
הפעם, יותר בוגר, מדויק, מנצנץ ומבריק. התזמורת הוינאית ידועה בסאונד החם והמלא שלה
והחמישית של מאהלר יכולה רק להרוויח מכך. סקציית הקשתנים פה מתעלה על עצמה
וברנשטיין מביא אותם לקצה המעטפת.
ההקלטה חיה ולא אולפנית, כאשר וינה ניגנה בפרנקפורט ב ALTE OPERA במקום במשכנה הקבוע.
האווירה מקסימה והאימג' בין מסת הכלים מאוזן מאד.הבס טיפה רפוי אך הדינמיקה
שבהופעה החיה נשמר לכל אורך הדרך. משהו שללא ספק מכניס הרבה יותר אווירה ודריכות כלפי המאזין.
ביצוע אדיר ויפה.

להמלצה השלישית אני בדרך כלל מנסה להשחיל הקלטה חדשה,
למרות שלא תמיד היא עומדת בקנה אחד עם תור הזהב, או המנצחים עטורי הפרסים

והחשיבות של כל הזמנים.הפעם גוסטבו דודאמל המבריק מגיח ונוגח באחרים שהיו פה הרבה לפניו.
שוב דוייטשה גרמופון מהנדסת לנו את היצירה וזו הוצאה חדשה לגמרי (מלפני כשנתיים לערך).
מייד לאחר הצלחתו האדירה של אלבום בטהובן של דודאמל מדוייטשה (5 ו 7) יוצאת החמישית של מאהלר.
דודאמל יליד ונצואלה מנצח כאן על התזמורת "סימון בוליבר ונצואלה הצעירה" ועושה עבודה משובבת לב.
ב 2006 באיטליה אבאדו הזמין את דודאמל ואת התזמורת שלו לבצע את החמישית במקומו (בסדרה)
והם הרימו את הקהל על רגליו בסופה של היצירה.
דודאמל הוא אחד המנצחים המטאורים שראינו בשנים האחרונות וכיום הוא המנצח הראשי על תזמורת
לוס אנג'לס (החליף את אקא פקה סאלון ב 2009)

ביצועים ליצירה יש כמובן אין סוף, החמישית בוצעה והוקלטה עשרות רבות של פעמים
ואין שום בעיה להיכנס לכל חנות אם באינטרנט, או פיסית ולמצוא לפחות ביצוע אחד, או יותר על המדפים.
זו הכניסה האמיתית לעולמו של מאהלר ופה מתחיל "הבלאגן" האמיתי.

אביעד. (F)




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות