כתבה מעניינת בעקבות ספר של חוקר ישראלי, על מעבר הג'אז בארה"ב אל האקדמיה (בעיקר ברקלי והניו-סקול), ועל יצירתיות מול סטנדרטיזציה. אחת התלונות או התופעות המודגשות- אין כמעט סצנת ג'אז חיונית כיום מחוץ לאקדמיה.

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2405329

מממ, למה הוא קבע בעצם שאין סצינה?
יחסית לז'אנר שירד מסטטוס פופ או מיינסטרים לפני איזה 50 שנה הסצנה דווקא די מרשימה לדעתי.

זה נושא הדיון הטרנדי היום, אחרי שמיצו את מאבק הנאו-מסורתיים (יעני וינטון) מול החדשנים/חפשיים. ג'אז כמו שאנחנו מכירים אותו אף פעם לא היה שוס. מה שתפס היה הסווינג של התזמורות הגדולות (כמה חובבי ג'אז פרופר שומעים את בני גודמן וארטי שאו ?). מה שכנראה חסר בסצנה העכשווית זה הקטע של ה-seat in שבו ידע עובר מנגן אחד לשני במועדון. כמו כל הסיפורים על איך בראוני היה הולך לנגן במועדונים בפילדלפיה עם בירד ודיזי ופטס נבארו.