ונחזור ליום הראשון...
בכלליהפתעה הייתה לי כבר בניסיונות החניה בנמל, בד"כ בשנים קודמות, היום הראשון הוא "יום חלש" יחסית, ומי שמגע מוקדם יחסית אין לו שום בעייה למצוא חנייה בחניון המרכזי. בשאר הימים אני תמיד מעדיף מוניות.
גם הפעם לא חרגנו מהרגלינו, והשתדלנו להקדים ולתפוס את החלק האחרון של גונזאלו הקובני,
ברם, מגרש החניה היה כבר מפוצץ ונאלצתי לחפש חניה בפינה נידחת.
בעיה נוספת נבעה מהעניין שהפסטיבל הפעם רק שלושה ימים (לילות), ובסה"כ היו שני אולמות וכול אומן הופיע רק פעם אחת והיו חפיפות בין ההופעות, דבר שחייב לעשות בחירות בין מי שהולכים לשמוע לבין מי שמוותרים.
מנגד הפעם ערכו את האולמות כך שהבמה הייתה לצד הים והקהל ישב עם הפנים לים והרווח גם זריחות נהדרות של ירח מלא מעם הרי ים סוף.
היה גם כייף לגלות שהפעם כיסאות הכתרפלסטיק הלבנים קיבלו "ג'אקט" מרופד על המסעד והמושב ואת האזיקונים החליפו, צמדני ולקרו שאפשרו יותר נוחות ומרחב.
ומשפט על מזג האוויר- שביום הראשון היה פשוט נעים, שמעתי שבמרכז אפילו ירד קצת גשם.
אבל מצד שני הרוח במפרץ הייתה לא נעימה לנגנים, במיוחד לנשפנים שביניהם שהיו צריכים להתגבר על "נגינת הרוח",
וגם לא לדפי התווים שמידי פעם התפזרו ברוח...
טום ארלאת גונזלו כבר לא הספקתי לשמוע, ומופע הפתיחה שלי היה - טום ארל.
כאן קיבלנו מופע קלאסי וחמים שבו טום בין קטעי החצוצרה שלו, לא מתחכם, נתן הרבה מקום גם לשאר הנגנים שבאו איתו.
מידי פעם ירד טום מהבמה למספר דקות בהליכתו השפופה והמסוגרת - המאפיינת אותו שנים.
ההרכב כולו ניגן בהרמוניה יפה ובלט במיוחד המתופף - אדם קרוז.
מי שבא לכאן למצוא חידושים והפתעות, זה לא היה המקום.
מה שכן היה כאן היה ג'אז שחוזר למקורות, יפה, נוגה,
ועם גרוב נהדר של הרביעייה של טום.
קרדיט לעיתון הארץ
ג'ושוע רדמןלמופע הזה חיכיתי, לראות את ג'ושוע היה אחת משתי הסיבות המרכזיות שירדתי לאילת.
גם כאן היה האולם מלא, מוותיקי הפסטיבל שהשנה התחילו לחזור, ועד צעירים, תלמידי רימון/תלמה וסתם מעריצים.
ג'ושוע הופיע עם עוד שני נגנים, בס ותופים.
קיבלנו הופעה תוססת, ג'ושוע "שיחק" בטנור והפליא בקולות שהוציא מהכלי במיוחד בגבוהים.
בשלב מסוים הוא הזמין את אלי דג'יברי לעלות ולנגן ביחד ובהחלט הייתה חגיגה נחמדה.
אבל בסיום נשארתי קצת מאוכזב, משהו היה חסר לי. נכון הכול היה מהוקצע וגרוב נהדר,
אבל קצת נשמה ורגש היו חסרים לי בשביל לא לחוש החמצה מסוימת.
קרדיט לעיתון הארץ.
נסיים את הקטע בסקופ קטן-
חבר ותיק (התגייסנו ביחד), שגם הוא מוותיקי הפסטיבל, וכחובב אף למד/ניגן "בקבוצת זיקני רימון", וישבנו בסמוך, נעלם לי בסיום,
אח"כ כשפגשתי אותו ושאלתי לאן נעלם, ענה "הלכתי עם הילדים להגיד שלום לג'ושוע, אנחנו משפחה...."
החבר שתבינו צבר ישראלי לכול דבר, ואז בא ההסבר, אישתו היא בת דוד מדור שני של רדמן מצד אימו שכידוע הינה יהודיה...
מתי כספי והביג בנד
של אייל וילנרבחרתי במופע הזה לסיימו של היום הראשון.
לא היו לי הרבה ציפיות, אבל את מתי כספי אני אוהב עוד משחר נעורי ומזמן לא ראיתי אותו בהופעה.
ואכן לא הייתה בהופעה של מתי שום דבר חדש או מיוחד, כבר שנים רבות הוא לא מחדש כלום מעבר לעוד מחזור לא רע של שיריו.
אבל ההפתעה באה מהצד של הביג בנד והעיבודים הממש מוצלחים של אייל וילנר.
בפרוש הייתה כאן יציאה מוצלח בעייני, במידה כזאת שכשקראתי אל הביקורת הלא ממש מחמיאה של בן שלו בהארץ, חשתי צורך לנצל הזדמנות ולומר לאייל תודה על העיבודים המוצלחים שלו ועל ההופעה הטובה של ההרכב שלו.
וקבלו קטע מוצלח מההופעה שלהם, ביחד עם קצת מהרוח ברקע
זהו הסתיים היום הראשון